"אדירי לא היה צריך להיות בגולני, הוא היה צריך להיות טייס קרב. כל החיים שלו הוא חלם על זה אבל במהלך המיונים הוא אמר לי: 'זה לא בשבילי, זה מנותק לי מדי. אני צריך את האנשים, את החבר'ה".
דוד טהר, אביו של אדיר טהר ז"ל, מספר את הדברים ליד קברו של בנו.
"הוא בכלל לא היה צריך להישאר בשמחת תורה בבסיס, אבל הוא החליף כדי להיות באזכרה של אבא שלי וזה גם עזר לחבר שלו. זה היה אדיר. הוא חשב על כולם ודאג לכולם".
בלילה שלפני 7 באוקטובר אדיר עלה לשמירה שהסתיימה בשעה 1:00 בלילה ונשאר עם חברו מהמחלקה עד השעה 3:00 כדי שלא ישמור לבד. בשעה 5:30 מפקדו העיר את אדיר ואמר לו שיש התרעות לחדירת מחבלים. במהלך הקרב על מוצב ארז, אדיר ולוחמים נוספים הגיעו לש"ג הקדמי בכדי להדוף את המחבלים הרבים.
סמל אדיר טהר ז"ל, בן 19 בנופלו, הותיר אחריו הורים ושלושה אחים ואחיות. "הוא התנדב ללכת עם הסמל שלו לש"ג הקדמי למרות שיכול היה להישאר מאחור ולשמור על עצמו. במהלך גלי המחבלים שנכנסו למוצב הגיעו מחבלים שהתעללו בגופות וכרתו את ראשו. רק לאחר חודשיים, במהלך מבצע של שייטת 13, הוחזר ראשו של אדיר והובא לקבורה.
"אנחנו שנתיים אחרי ולא למדנו שום דבר. הכאב רק מתחזק והזמן לא עושה את שלו. יש לי תחושת אכזבה ממשפחות חטופים שלא הרימו לי פעם אחת טלפון להשתתף בכאבי. מבכירי הצבא והמדינה יש תחושת בגידה ואני לא מדבר על מי אשם. ואנחנו רוצים תשובות. יש לנו הרבה שאלות אבל תשובות אין לנו".
