נסיעה ברחובות העיר שדרות מרגישה כמו שגרה מוכרת, נורמלית. פיצוצייה שמשדרת כדורגל על מסך תלוי, ריח של שווארמה מהפינה, צעירים עם נרגילה על ספסל ורכב שחולף עם מוזיקה מזרחית שבוקעת מהרמקולים. אבל מי שנכנס לעיר הזאת יודע: השגרה כאן תמיד קצת אחרת.
שנתיים אחרי 7 באוקטובר, כל פינה מספרת סיפור. ציור קיר חדש על מיגונית, אנדרטה שהוקמה על חורבות תחנת המשטרה אחרי הקרב שניטש בה, תחנת האוטובוס שבה גמלאים חיכו להסעה ומצאו בה את מותם, ומבט של עובר אורח שבלי מילים משדר שלא הכל חזר לשגרה.
"בליגות הנמוכות כדורגל זו קהילה, אבל בשדרות במיוחד הכדורגל נותן נחמה לאנשים", אומר אורי גבאי, יו"ר מ.כ שדרות ואיש תקשורת מקומי. "אוהבים את הקבוצה בעיר, ובמשחקים חשובים היציע מפוצץ. הכדורגל עושה הרבה טוב לאנשים".
הכדורגל בשדרות עבר הרבה גלגולים. במשך שנים רדפו אחרי הכדור וגם אחרי חלומות לתהילה קטנה בדרום. הכל התחיל עם מכבי שדרות, שנאבקה שנים על מקומה בליגות הנמוכות. אחריה צמחה הפועל שדרות, שניסתה להדליק מחדש את הניצוץ, אך התפרקה ונעלמה מהמפה הספורטיבית. מאוחר יותר נולדה מ.כ שדרות, שנשאה את הלפיד בדור אחר, צעיר, נחוש, עם תקווה לשנות. גם היא עברה גלגולים, עד שבשלב מסוים התאחדה עם מכבי, ובעיר נותרה קבוצה אחת בלבד – מ.כ שדרות.
"החיבור עם הקבוצה התחיל בליגה ג', רצו לעשות משהו גדול שיחבר את האוהדים וייתן להם את מה שמגיע להם", מספר הקפטן כרמל יונה. "המועדון הזה הוא בית, משהו אחר בליגה ב'. אם יש את מכבי ת"א של ליגת העל, אנחנו שדרות של ליגה ב'". ואת כל זה קיבל הקהל הישראלי מקרוב דרך הסדרה התיעודית "ליגה ג'", מסע בלתי מתייפייף אל תוך המציאות של החצר האחורי של הכדורגל הישראלי. המצלמות חשפו רגעים של תשוקה, ויכוחים, תקווה וחיים שלמים סביב מועדון אחד קטן.
מילואים בעזה, כדורגל בשדרות
אופיר עמר הוא מנהל הקבוצה, אבל כולם מכנים אותו "הנשיא". הוא מהדמויות הבולטות בכדורגל השדרותי. מאז היה ילד בן עשר, כשרץ אחרי הקבוצה לכל מגרש, הכדורגל הפך לחלק מחייו. "שדרות בשבילי זה הכל", הוא אומר. "הכדורגל כאן הוא לא רק ספורט, הוא הלב של המקום. יש פה משפחה אחת גדולה, תשוקה ואהבה אמיתית. הכי מרגש זה לראות את האוהדים, זה כבר הפך לתרבות".
ימי שישי של כדורגל – בעבר זה היה טקס קבוע בשדרות. הילדים נאספים מבית הספר, הנסיעה למגרש עם סנדוויץ' של שישי, גרעינים, צחוקים ואווירה משפחתית. היום הקהל מצומצם יותר, במשחקים קטנים מגיעים 200-300 אוהדים, אבל במשחקי הצמרת המגרש מתמלא כמעט לגמרי. ויש גם אולטראס תוסס, שחלק מחבריו עברו בין הקבוצות השונות בעיר לאורך השנים, עד שבאיחוד הגדול התייצבו מאחורי מ.כ שדרות.
בעוד שקבוצות אחרות שבו להתאמן זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, בשדרות זה קרה אחרי יותר משלושה חודשים. זו לא הייתה רק שאלה של לוגיסטיקה וביטחון, זו הייתה גם פגיעה רגשית. "אחרי 7 באוקטובר הפסיקו את הכדורגל, כולם פונו לאילת", משחזר גבאי. "ניסינו לחשוב איך חוזרים לשגרה. הייתה אופציה להקפיא פעילות, אבל לא היינו מוכנים לפגוע בפרנסה של הצוות והשחקנים. יש פה אמירה: אנחנו לא ניתן לטרור לנצח אותנו".
בתקופה שאחרי 7 באוקטובר, עם הניסיון לחזור לשגרה, שתי רקטות פגעו בסמוך לאצטדיון וגל ההדף גרם לנזקים משמעותיים במתחם חדרי ההלבשה. המקום היה פרוץ, חלק מהציוד נגנב, כולל סט התלבושות. במועדון החליטו שזו הזדמנות לעצב חולצה חדשה, שגם תנציח את הנופלים בעיר. היא נצבעה בירוק-כחול, ובמרכזה מגן דוד עם שמותיהם של הנרצחים.
ל"נשיא" עמר סיפור אישי: הוא חלק מקבוצת הריצה Sderot Front Runners, שאיבדה שני חברים – נעמי שטרית וקובי פריינטה, חברו הקרוב. "לקחתי את המוות של קובי קשה ואני סוחב את זה עד היום. אנחנו ממשיכים לרוץ בשבילם ובקרוב נרוץ במרתון בקפריסין. הם נוכחים איתנו בכל רגע", הוא מספר בעיניים דומעות.
גם יונה חווה את 7 באוקטובר מקרוב כמילואימניק ששירת בעזה יותר מ-100 ימים. "הייתי עושה לילה בעזה ומגיע למשחק בבוקר, ואז חוזר לעזה", הוא מספר. "השליחות הזאת להילחם בדרום, שזה הבית, וגם לשחק פה זה בית. הפחד קיים תמיד, וכשהוא נעלם זה אומר שהתרגלנו מדי".
מפגש דרומי טעון
מ.כ שדרות משחקת בליגה ב' דרום ב' – אחת הליגות הקשוחות בארץ. בשונה מרוב הקבוצות, היא מתנהלת כמו מועדון מליגות בכירות יותר: יש לה תקציב של כ-1.5 מיליון שקל, גבוה במושגי ליגה ב', צוות מקצועי רחב, פיזיותרפיסט, מעסה, שלושה אפסנאים ואפילו מחלקת מדיה פעילה. ובכל זאת, על הדשא שום דבר לא בא בקלות.
המטרה השנה ברורה: עלייה לליגה א'. "בכל מקום שאני הולך שואלים מה עם העלייה", אומר עמר. "הקיום של הקבוצה הוא בעצמו ניצחון, אבל אם נעלה זה יהיה הניצחון הכי גדול".
בינתיים, המאבקים על המגרש ממשיכים לעיתים גם לצד אזעקות. באחד האימונים טיל יירוט של "כיפת ברזל" יצא ממש מעל המגרש. "זו המציאות", אומרים בשדרות, "מתאמנים עם סאונד של מלחמה ברקע".
במחזור האחרון, רגע לפני סוכות ולפני ציון שנתיים ל-7 באוקטובר, שדרות אירחה את הפועל ירוחם. באותו יום נערכה גם הגרלת סיבוב ז' של גביע המדינה. בשדרות דיברו רק על דבר אחד: אולי הפעם תגיע קבוצה גדולה, שתביא קצת רעש ותקשורת, כי בעיר מאמינים שזה יעזור להסברה. לבסוף היא הוגרלה מול הפועל חדרה, וביציעים החלו לנתח את הסיכויים לעבור את הקבוצה מהלאומית ולקבל בשלב הבא קבוצה נוצצת מליגת העל.
אבל כרגע יש את ירוחם על הראש, משחק ליגה מול יריבה מחוספסת שיודעת לפרק רגליים. על הקווים אהוד כחילה, פעם סמל של בית"ר ירושלים, והיום האיש שמנסה להעלות את שדרות ליגה. הקהל – אוהדים ומשפחות השחקנים – התקבץ ביציע. שלט של האולטראס נתלה וילד צעיר תופף חזק כאילו זה משחק העלייה, למרות שאנחנו רק במחזור הרביעי.
המפגש עם ירוחם טעון במיוחד. שתי קבוצות שנלחמות כבר שנים בליגה ב', נאבקות להוכיח את עצמן. אבל בעוד ירוחם מתמודדת עם תקציב מצומצם, לשדרות יש גב עירוני ותקציב גדול יותר, שמאפשר לה להחזיק סגל רחב. ועדיין, על הדשא, כששתי הקבוצות האלה נפגשות, אפשר לשכוח מהטבלה ומהמספרים, האמוציות והלהט מדברים.
משחק קשוח בליגות הנמוכות
בכניסה למגרש עמד שולחן מתקפל שהפך לדוכן מאולתר עם בקבוקי שתייה, גרעינים ופופקורן טרי. מרבית האוהדים מקומיים, אך קומץ מירוחם הגיע עם צעיפים של הקבוצה על הצוואר. על הדשא קיבלנו את כל הרפרטואר שנכנס תחת הקטגוריה "משחק קשוח בליגות נמוכות": פאולים אגרסיביים, נפילות, פציעות, דחיפות, ויכוחים צפופים עם השופט, כרטיסים צהובים וגם אדום אחד. שדרות נקלעה לפיגור מהיר אחרי פנדל מדויק של מושיקו אביטן, כחילה הגיב בתנועות סוערות על הקווים, השחקנים שלו התעוררו ועשו מהפך. תחילה היה זה עידן אהדנני שהשווה, ובמחצית השנייה נכנס המחליף דניאל איבגי – שש דקות על הדשא הספיקו לו כדי לקבוע 1:2 לשדרות.
ירוחם נלחמה עד הרגע האחרון, כמעט נגעה בשוויון, אבל השדרותים לא התכוונו לפשל מול האוהדים שלהם. בטח לא מול אלה שחיים את המשחק, עומדים מוטרפים על הגדרות מאחורי השער או בצד, מגיבים על כל מהלך, צועקים, מתוחים, מאוכזבים ומאמינים. כשהמשחק התארך ונדמה היה שתוספת הזמן שהעניק השופט לא תסתיים לעולם (המשחק הגיע ל-100 דקות), צעק לעברו אחד האוהדים: "שופט, באת לישון היום בשדרות? אולי תישאר גם לחגים".
"זו תחושה אחרת לשחק בשדרות", סיכם הקפטן יונה את הניצחון. "אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו שהוא מאבק במגרש ומחוצה לו. אנחנו רוצים להראות לכולם שלמרות מה שחווינו, לא ינצחו אותנו בשום צורה".
בשדרות, שנתיים אחרי 7 באוקטובר, החיים חוזרים לאט לשגרה. הקולות של הילדים ברחוב, ריח הלחם מהמאפייה, הצחוק והוויכוחים ביציע – כולם שזורים בכאב שלא נעלם, אבל דווקא מתוכו נולדה המשכיות. הכדורגל הוא הסמל. דרכו רואים עיר שלמה שידעה אובדן ומתעקשת לחיות. כי כאן, בין רחובות של זיכרון לדשא ירוק, מתקיימת האמת הפשוטה: החיים למרות הכל חזקים מהכל, והכדורגל הוא נחמה.
