יש אלבומים שצרובים כה עמוק בהארד-דיסק הפנימי שלך, שאתה אפילו לא צריך להאזין להם כדי לשמוע אותם. Horses, אלבום הבכורה המופתי של פטי סמית', שיחגוג בחודש הבא יום הולדת 50 וזוכה כעת למהדורה מחודשת ועשירה בתוספות – הוא כזה, מבחינתי.
בדרך כלל, כשרוצים לסכם את חשיבותה של סמית' בשתי מילים, מסתפקים בהכתרתה כ"סנדקית הפאנק". אלא ששמונת השירים המרכיבים את Horses הם הרבה יותר מרק מבוא לסגנון שיבקש (ויצליח) לטלטל את הרוק החל מהמחצית השנייה של שנות ה-70 ועד לסוף של אותו עשור. ג'ון קייל, מפיק האלבום, העמיד כאן מעין המשך לסאונד ולגישת הצל האפל של ניו-יורק שאפיינה את הלהקה שבה היה חבר כמה שנים קודם לכן – ולווט אנדרגראונד. עם נגנים נהדרים (ובהם הגיטריסט לני קיי, המתופף ג'יי-די דוגרטי, הפסנתרן ריצ'רד סול והגיטריסט טום ורליין, מנהיג להקת טלוויז'ן), טקסטים שהם שירה שהושפעה בין היתר מלו ריד ומוגשת בחלקה כספוקן וורד (הדוגמה הטובה ביותר היא הקאבר החד-פעמי ל"גלוריה" של ואן מוריסון), שירים אדירים כ-Free Money ותמהיל סגנונות המשלב רוק ופאנק – סמית' ולהקתה הציעו תמונת מראה ישירה, ולכאורה מרושלת, לרוק האצטדיונים שהחל להתקבע כסגנון המוביל בארצות-הברית באמצע הסבנטיז.
Horses כבר זכה למהדורה מורחבת לרגל יום הולדתו ה-30, כשלאלבום המקורי צורפה גרסה חיה שלו מ-2005. Horses גרסת 2025 אינו מִחזור: הוא מציע לצד האלבום המקורי עוד תשעה דמואים, גרסאות אלטרנטיביות ושירים שהוקלטו עבור האלבום המקורי ולא נכנסו אליו בסוף, כמו Snowball.
הקריירה של סמית' אחרי Horses ידעה לא מעט עליות ומורדות, ובעיקר פסקי זמן ארוכים מתעשיית המוזיקה. ועדיין, היא הצליחה לשמר לכל אורכה את הלהט שאפיין אותה ב-1975 ולשמש כמגדלור לכל נערה שחולמת להקים ולהוביל יום אחד להקת רוק
