השמיים בהירים וכחולים, השמש שורפת את העורף, הפנייה לכביש 232 - שבימי חג רגילים שומם לחלוטין - פקוקה לגמרי וצריך להמתין כמה דקות טובות כדי לפנות. מכוניות רבות חונות לצד הדרך בצורה לא מסודרת, ואנשים, הרבה אנשים, עוצרים ומשתהים בכל פינה. כך נראה העוטף ב-7 באוקטובר 2025, יום הציון לאסון הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל.
מעבר בין האנדרטאות, המיגוניות ואתר פסטיבל הנובה, כולל מפגש עם משפחות שכולות ואזרחים שרצו להגיע לעוטף, מחזיר אותנו שנתיים אחורה לזוועות שחוללו מחבלי חמאס בחבל הארץ הדרומי.
4 צפייה בגלריה
("כיבו לנו מתג בגוף". משפחתה של ניצן רחום ז”ל שנרצחה בחודש הרביעי להריונה | צילום: רוני גרין שאולוב)
"המיגונית קטנה בהרבה מהתמונות"
לאורך כביש 232 פרוסות אותן המיגוניות שתפקידן לשמש מחסה מירי רקטות, והפכו בבוקר 7 באוקטובר למלכודות מוות אכזריות שבהן טבחו המחבלים בישראלים, בעיקר כאלו שנמלטו ממסיבת הנובה, וכך הן זכו לשם ״מיגוניות המוות״. במיגונית שנמצאת בתחנת האוטובוס מול קיבוץ רעים התחבאו 27 מבלים שברחו מהנובה. 16 נרצחו, ארבעה נחטפו, שבעה שרדו.
4 צפייה בגלריה
“בזמן שברחנו החלטתי שאני מתחתן ומביא ילדים, שזאת הנקמה שלי”. משפחת ארצי | צילום: רוני גרין שאולוב
כל מפרץ העצירה במקום מלא במכוניות. בזה אחר זה נכנסים המבקרים ומחמיצים פנים. חלקם מדליקים נר, אחרים מדביקים סטיקר או מוסיפים כתובת על הקירות. ״ענר, אתה גיבור של ישראל״, כתוב בכניסה לאותה מיגונית - מחווה לזכרו של ענר שפירא ז"ל שפעל בגבורה יוצאת דופן והדף רימונים שהשליכו המחבלים לתוך מבנה הבטון הקטן.
במקום נמצאת משפחה גדולה שבוחנת כל סנטימטר של המיגונית. מדי פעם היא מתכנסת ליד תא המטען של אחת המכוניות, שהפך לשולחן אוכל ושתייה, ומדברת בינה לבין עצמה. רבים מהם לבושים בחולצות שעליהן תמונה של אישה צעירה. אי-אפשר לפספס שזו משפחה שכולה. ״אחותי הייתה כאן עם הארוס שלה. היא הייתה בחודש הרביעי להיריון ורצחו את שניהם״, אומרת עופרי, אחותה של ניצן רחום ז"ל שנמלטה מהנובה למיגונית יחד עם בן זוגה לידור לוי ז"ל.
״אנחנו מגיעים לכאן מדי פעם. זה חשוב לנו וזו אף פעם לא חוויה קלה. לידור יצא אחרי הרימון הראשון והמחבלים ריססו אותו בכדורים ממש פה״, מצביעה עופרי על הכביש, ״וניצן הייתה בעומק המיגונית ונרצחה בפנים. בכל פעם שאני נכנסת אליה אני מבינה כמה המיגונית קטנה, הרבה יותר מהתמונות. הם היו זוג צעיר, בני 28, הגיעו לחגוג את החיים והכל נקטע להם ברגע. גם לנו. כיבו לנו מתג מסוים בגוף״, אומרת עופרי בזמן שהיא מדביקה מדבקה על אחד הקירות.
שתיקת צופרים רועמת
לא רחוק משם, כקילומטר צפונה, נמצא חניון רעים שמלא עד אפס מקום. אפילו הכיכר בכניסה שהציבו כדי לווסת את התנועה לא ממש עוזרת. באופן מפתיע וחריג - אפס צפירות נשמעות, על אף המכוניות הרבות. בין השלטים ותמונות ההרוגים מסתובבים מבקרים רבים. קבוצה של אמריקאים צועדת בדממה מאופקת, חיילים, וכמובן - משפחות שכולות שפוקדות את אנדרטאות יקיריהן. אתר הנובה, שפעם היה רחבת מסיבה צבעונית, הפך לאחר מכן למיזם הנצחה מאולתר, והיום הוא אחד המקומות המתוירים ביותר בישראל, אם לא המתויר ביותר.
"היא נרצחה חמש דקות מהבית, זה הכי קשה לי", אומרת יערה, אמא של שיר ירון ז"ל שנמלטה מהמסיבה ונרצחה בצומת מבטחים. שיר גרה במושב אוהד שבחבל אשכול, כרבע שעה נסיעה מחניון רעים, והגיעה למסיבה בסך הכל שעה לפני שהתחילה המתקפה הרצחנית של חמאס. "היא לא הספיקה לחוות את המסיבה בכלל", אמרה אמה. ליד תמונתה שמוצבת באדמה, שהייתה אז רחבת המסיבה, עומדים האם יערה, האב אריה ובת הדודה גיל. ישר מכאן הם ממשיכים לטקס האזכרה של שיר. גם הם לבושים בחולצות שהכינו במיוחד, שעל גבן התמונה של שיר.
"שיר לא הייתה רק הבת שלי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי", מוסיפה יערה. "ילדתי אותה בגיל 20, וההפרש בינינו לא היה גדול כל כך. היינו מבלות הרבה יחד, היא הייתה מהות חיי. כששיר הפסיקה לחיות - גם אני הפסקתי". אין מה לדבר עם יערה על מונחים כמו "שיקום", "החלמה" או "נחמה". היא לא שם. רחוק מזה, לדבריה. מה יהיה בהמשך? לא ידוע כרגע. "היום אנחנו מציינים שנתיים וזה לא פשוט, אבל אין הבדל בין האזכרה היום לאתמול או לשבוע שעבר", היא מדגישה. "גם בשבוע הבא יהיה לא פשוט, וגם בעוד שנה לא יהיה. כל יום שעובר זה סיוט".
"פשוט חשוב להגיע פה"
האנדרטה בתחנת המשטרה בשדרות. קבוצה של עשרות רוכבי אופנועים בעלי חזות די קשוחה חונים בשורה מדויקת. האופנוענים והאופנועניות יורדים מהכלים, פושטים את הקסדות ומתקרבים לאנדרטה במעילי העור שלהם. ביום ההוא, לאחר כ-12 שעות מתחילת הקרב, מתקבלת החלטה להרוס את תחנת המשטרה - עם המחבלים שמתבצרים בתוכה. שנה בדיוק לאחר מכן הוקם במקום אתר זיכרון להרוגים, ותחנת המשטרה החדשה הוקמה במקום אחר.
״היום זה יום השנה של האסון הנורא שפקד אותנו", אומר רן לנצמן מ״מועדון רוכבי הארלי דיווידסון ישראל", או בשמם הקצר - H.O.C. "הגענו מהמרכז, רכבנו בהתחלה למתחם הנובה ועכשיו באנו לפה. זה פשוט חשוב להיות כאן. כשאני מסתכל על חורי הקליעים בקירות כאן הם מספרים סיפור שלם. אנחנו רוצים לתת כבוד למי שנפל, וגם למי שנפצע״.
"הייתה פאניקה, כדורים שרקו מעלינו"
בחזרה למתחם הנובה. בין התמונות, הנרות והפרחים, צועד לו זוג צעיר מתל-אביב יחד עם תינוקת קטנטנה שישנה שינה עמוקה. תמרה ומרדכי ארצי, שלפני שנתיים בדיוק עמדו במקום הזה, הצליחו להימלט. מיד לאחר מכן הם נישאו, ילדו את אליס הקטנה, והיום הם הגיעו בפעם הראשונה עם התינוקת למקום שבו הם כמעט סיימו את חייהם. מבחינתם - זה הניצחון שלהם.
מרדכי מספר בהתרגשות על אותו בוקר, ולא חוסך בפרטים: "הייתה מסיבה מטורפת ושמחה. החלטנו לעשות סמים לפני הזריחה, כמו רבים כמונו. הזריחה היא רגע השיא. פתאום אני מסתכל על השמיים ורואה אותם שחורים מרוב רקטות. עצרו את המוזיקה ואמרו לנו לצאת. מלא אנשים יצאו בבהלה. הייתה פאניקה ואנשים התחילו להגיד 'חדרו מחבלים'. כעסתי עליהם כי חשבתי שמפיצים שמועות לא נכונות".
לפתע, הוא מספר, נשמע קולות ירי. "ניסינו לצאת מהיציאה האחורית שהייתה חסומה מכל המכוניות. אנשים נטשו אותן ורצו. חזרנו לכניסה הראשית וראינו פאניקה מוחלטת, כדורים שרקו מעלינו, שוטרים נראו חסרי אונים ועמדו עם אקדחים שלופים. יצאנו מהרכב גם והתחלנו לרוץ בשדה עם כולם. קלטתי אלפי אנשים רצים בשדה, ואף אחד לא יודע כלום", הוא ממשיך. "אמרתי לעצמי שאני חייב להגיע הביתה ונכנסתי למוד של הישרדות. נכנסנו שוב לרכב וראיתי את השמש זורחת. החלטתי שלכיוון הזה אני נוסע, מזרחה, בדיוק ההפך מעזה וכמה שיותר רחוק ממנה".
לדבריו, "נסענו על 200 קמ"ש דרך השדות, עד נתיבות, והתחברנו לכביש 34. נסענו בין גופות שחסמו את הכביש. דיסוננס מטורף. לפני שעה היינו בגן עדן ועכשיו אנחנו בגיהינום. למזלנו עברנו שם בשיא המהירות ואף אחד לא ירה עלינו, אני לא יודע איך זה קרה. כנראה בין האמבושים של המחבלים הצלחנו לעבור בכמה דקות של מזל".
מרדכי מלא בהומור ורוח קלילה, ולצד זאת הוא משתף שהגיע לתובנות גדולות בנוגע לחייו אחרי אותו אירוע בלתי נתפס. ״כבר בזמן שברחנו משם החלטתי שאני מתחתן ומביא ילדים, כמה שיותר, שזאת הנקמה שלי. הייתי כל כך קרוב למוות והבנתי פתאום מה חשוב לי בחיים. אין טעם לבזבז זמן על שטויות. התחלתי לחפש טבעת ויום אחרי שהיה לי אותה - הצעתי לתמרה".
