לפני שלוש שנים חזר עולם הספורט לסדרת הגמר הלוהטת של 1992 בזכות הסדרה "האגרוף" על שם האגרוף שנתן לבאן מרסר לתומר שטיינהאור. הפועל ת"א הצנועה, הקטנה, הייתה קרובה לסנסציה אבל מכבי ת"א לקחה את התואר במשחק החמישי. באותם ימים היה נראה שמה שהיה הוא שיהיה. הצהוב למעלה, האדום על הקרשים. פאסט פורוורד ל-2005: שחקני מכבי עושים שכיבות סמיכה לקראת סופו של דרבי חד-צדדי נוסף. זה היה בתגובה לפסקי זמן מיותרים שלקח אפי בירנבוים, אבל נתפס כמפגן דורסנות. 20 שנים חלפו, איפה מכבי ואיפה הפועל.
הפועל אופטימית, בונה קבוצת כוכבים נוצצת שלא חסר לה כלום. מארחים בסופיה? אז מה, עופר ינאי שר לעצמו: "יהיה לי טוב, ועוד יותר טוב". מכבי מתבכיינת. נכון, קשה בלי מנורה-מבטחים. אבל הם לא מפסיקים לנהות על כמה גורלם מר ואכזר. זכיתם בשש אליפויות אירופה, איפה הפאסון? איפה המכביזם המפורסם? איפה החיוך שאומר "אני הרבה יותר מכם?" זו לא היריבות, זה המרמור. מתחשק לצעוק עליהם: "אתם מודעים לכך שיש אנשים עם צרות גדולות יותר כרגע? חשבתם אולי לנסות להילחם?" כן, אין לכם את המשאבים שיש לענקיות היורוליג, שמענו כבר. ונכון, קשה להביא שחקנים במלחמה. גם את זה אי-אפשר לשמוע כבר.
גם הפועל מתמודדת עם קשיים. יש אוהדים שלא מרוצים. יש פחד שהיא תהפוך לכל מה שהיא שונאת. אבל היא לוקחת את זה יותר בקלות ודימיטריוס איטודיס מתעסק בלנצח, בלייצר קבוצה ווינרית. הוא יודע את האמת הפשוטה: כשמנצחים הכל הופך להיות יותר קל. כשיש את מיציץ', אוטורו ובלייקני - מי בכלל זוכר שאתה מארח בבולגריה. הרצון הגדול הוא לנצח עכשיו, מול מכבי שמשכנעת את עצמה שבטווח הארוך הדרך שלה תנצח. אלא שנראה שהיא איבדה את המצפן, ובנוסף יש לה תסמינים של דיכאון, בעוד הדרך הפשוטה, הישירה והשמחה של הפועל יוצרת כדורסל חלומי. ובכך נוצר המצב שב-1992 נראה דמיוני: הפועל פייבוריטית ומכבי רוצה לצאת מהדרבי בשלום.
