שי-לי עטרי זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה נתקלה במילה "הנצחה", כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר. "כשמישהו קרוב אליך מת בפעולות איבה", היא מסבירה, "ביטוח לאומי מעביר לך מעין ספר זכויות. אני זוכרת שראיתי שם את המילה 'הנצחה', וחשבתי, 'מה הנצחה? איזו הנצחה עכשיו?' לנו השורדים והמפונים אין עדיין בגדים או בקבוקים לתינוקות. היום אני יכולה להגיד שהנצחה היא כמו חלב במקרר ולחם למי שאיבד מישהו שהוא אהב. זה מרגיש כמו הדרך היחידה שלך לחוות שיש משמעות לאובדן הזה".
עטרי (36) מתגוררת כעת עם בתה שייה בדירה מקסימה בדרום תל-אביב, שהפכה איכשהו להעתק של הבית בכפר עזה, שחרב. החיים שלה מחולקים לשלושה: החלק הראשון הוא ניסיון לשמור על שגרה ושפיות לה ולבתה בת השנתיים, שאותה סחבה בידיים כשברחה מביתן, בלי נעליים, בעוד בעלה יהב וינר ז"ל נאבק במחבלים שניסו לפרוץ פנימה; החלק השני הוא המשך הפעילות שלה כעורכת, כבמאית וכיוצרת; והחלק השלישי מוקדש להנצחת בעלה, בעיקר באמצעות הקרנות של סרטו היפה "הילד".
ועד כמה, אם בכלל, היא מוכנה לאהבה חדשה? עטרי לא נמנעת מלהתייחס לנושא. "במעגל האלמנות של 7 באוקטובר אנחנו שמחות בשביל כל מי שמצאה אהבה חדשה", היא אומרת. "כל בחורה שמשתפת שהיא מצאה אהבה, או אפילו רק התנסתה – לפעמים אנחנו מוחאות לה כפיים על האומץ. זה נורא קשה: אנחנו לא נפרדנו מהבעלים שלנו כי רצינו. הייתה לנו אהבה טובה. האדם שאהבת כאילו נמצא גם בתוך הקשר החדש, ולפעמים זה כמעט מרגיש שהוא שלח את בן הזוג החדש".
ולא רק בן הזוג המת שולח את האהבה החדשה. עטרי: "מיכל, אמא של יהב, אמרה לי לפני חודש, 'שי-לי, תדעי לך שאני ועופר, אבא של יהב, מאוד נשמח בשבילך שתהיה לך אהבה. אנחנו לא רוצים שיהיה לך בית עצוב ושתהיי בודדה. שאלתי אותה, 'זה לא יכאיב לכם?' והיא אמרה, 'זה גם מה שיהב היה רוצה. לא מגיע לך למות יחד איתו'"
