לפנים של הרוע והרשע הגרמני יש פרצוף ארוך ומבט נוגה בעיניים. השפתיים הדקות שלה מרססות החוצה רעל. מרטינה, כבר בת 22, סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה, איך לא, להיסטוריה גרמנית, והיא באה לאלכסנדרפלאץ, אחת הכיכרות הראשיות של ברלין, כדי להשתתף במסיבה שחוגגת את טבח 7 באוקטובר.
היו שם רק עשרות בודדות של אנשים. רוב מוחלט של גרמנים צעירים. המפגינים המוסלמים נשארו לחגוג ברובעים שלהם. שם המשטרה לא מתערבת. היו אמורים להיות בכיכר כאלפיים איש לפי הערכות המשטרה, אבל אז הרשויות ביטלו את הרישיון להפגנה כמה שעות לפני מועד פתיחתה והיא דהתה.
כנראה שהרשויות ראו את הניסיונות לחמם את השטח: כבר בערב שלפני "קושטו" הקירות, לוחות המודעות או כל עמוד שאפשר היה להדביק או לתלות עליו משהו, המודעות שקראו לחגיגות 7 באוקטובר, המשך האינתיפאדה, מה לא. פניה של שני לוק ז”ל, בפוסטר שקידם ערב לזכרה, "כולנו שני לוק", הושחתו או נצבעו בשחור. אפילו באין סטנדרטים שהציבו הרשויות באירופה בשבועות האחרונים, מסיבה בברלין עם תמה של רצח יהודים היא קצת מעבר לקצה.
היה שם יחס מטורף של תריסר שוטרים לכאפייה. רק נראה קצהו של דגל פלסטיני, רק נשמעה ההברה הראשונה של "ויוה פלסטינה", וטור ארוך של שוטרים חמושים להכאיב צעד אליה להפסיקה. "קיבלנו היום הוראות מיוחדות מהבכירים", אמר לי אחד השוטרים, "היום זה 7 באוקטובר".
"אנחנו כמו קהילה, כבר שנתיים", אומרת מרטינה, "נפגשים פעם או פעמיים בשבוע. לובשים כאפיות, מניפים כרזות, מנופפים בדגלים, מנסים להדהד את מה שהכרוז צועק. אני לא מוצאת סיבה למה אנחנו צריכים להפסיק היום. מה מיוחד בהיום? זה יום שהיהודים הפסיקו להרוג פלסטינים בעזה? הכיבוש נפסק? אין מה להפסיק. אנחנו חוגגים כי קרה דבר גדול קרה לפני שנתיים. הוכחנו שאנחנו יכולים לשבור את הקולוניאליזם היהודי".
אמרתי לה שהייתי עכשיו בתערוכה של הנובה, בטמפלהוף, מפלצת הבטון שבנו הנאצים לשדה תעופה. אמרתי לה שאני מסתכל עליה והיא בקלות הייתה יכולה להיות אחת מהסטודנטיות שרקדו שם בשבת בבוקר. מצידה, ענתה לי: "מה זה נובה?"
