מי שצפה ב-Stop Making Sense, סרט ההופעה המיתולוגי של טוקינג הדס, כשהוא יצא לפני 41 שנה (או בעותק המחודש שלו מלפני שנה) – סיים את הצפייה בתחושה שההרכב שהוביל אז דיוויד ברן היה לא רק הכי מגניב בעולם, אלא גם כזה שהיית רוצה להיות חלק ממנו. שבע שנים אחרי הסרט, שכללו שני תקליטים סבירים פלוס, הלהקה המעולה ההיא הפסיקה לעשות סצנות. וגם חדלה לעשות מוזיקה.
קריירת הסולו של ברן מתנהלת על מי מנוחות כבר למעלה מ-35 שנה, ולמרות שלא הוציא במהלכן יותר מדי אלבומים, לרוב היה מסקרן לשמוע מה יש לו להגיד עכשיו. הפעם האחרונה שהוא עשה זאת הייתה ב-2018, עם האלבום הנהדר American Utopia, שלווה במופע מרהיב בברודוויי ששילב בין שירים מקריירת הסולו שלו לרגעי השיא מלהקת האם. ככה שלחדש שלו, Who Is the Sky? הגעתי עם ציפייה לא קטנה.
למרות שאף אלבום של ברן לא דיגדג את הפלאות שהוא הציג במסגרת טוקינג הדס, Who Is the Sky? הוא אחד מהפחות טובים שלו. גם ביום לא מושלם ברן עדיין זוכר איך לכתוב ולהגיש שירים. אלא שכאן, הליווי שמספקים לו חברי האנסמבל Ghost Train Orchestra, ובעיקר ההפקה של קיד הרפון (שעבד בין היתר עם הארי סטיילס ומיילי סיירוס), לא תמיד מצליחים להוסיף עניין.
ברן, שיודע לתאר מציאות כאוטית (Life During Wartime היא הדוגמה הראשונה שעולה בראש, והיא בוודאי לא היחידה) וליצור מקצבים ממגנטים, ביקש להעמיד כאן אלבום רגוע יותר. בכמה מקרים הוא גם הצליח: כמו למשל ב-Don't Be Like That, שנשמע קצת כמו שיר של פול מקרטני המאוחר, ובעיקר ב-The Avant Garde הטוב וב-A Door Called No.
בצד הפחות מוצלח – שהוא בערך חצי כאן – נמצאים בין היתר My Apartment Is My Friend עם הנגיעות האלקטרוניות העולצות וכלי הקשת סטייל הביטלס, What Is the Reason for It? המושר עם היילי וויליאמס, ו-Everybody Laughs הפותח. אפשר להעריך את הרצון של הרפון להוציא את ברן מאזור הנוחות שלו, אבל קצת חבל שהתוצאה הלכה רק חצי דרך.
