כילד הייתי מעביר שעות על גבי שעות בספרייה העירונית, שהחזיקה במלאי ספרי גינס מכל השנים. האינטרנט רק נולד ורבים פחדו ממנו. אז בשביל עובדות מוזרות ולא חשובות (לכאורה) היינו צריכים לפתוח את הספר הענקי ולדפדף בו. וכמובן שלא היה שום ChatGPT שיכול לנסות להביא לך עובדות יותר מפתיעות. גינס 2026 שיצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים" הוא בדיוק מה שזכרתי: ספר במשקל כבד (פיזית), שכיף לדפדף בו בכל שעה ביום. במקום לשאול את הבינה המלאכותית איזה צבע של חולצה עדיף לקנות, אפשר ללמוד הרבה דברים מעניינים מהספר הנפלא ועב הכרס.
המשחק "אליאס" גרם למדינה שלמה להיכנס לטירוף, אבל הוא כמובן לא משחק הקופסה הראשון. מדובר במשחק "סנת'" ("העברה") שהתגלה במצרים העתיקה. הוא הקדים את "אליאס" באלפי שנים בסך הכל, ויש ב"גינס" גם הוראות איך לשחק ב"אור" – משחק שמטרתו היא להביא את הכלים שלך לסוף הלוח לפני היריב באמצעות הטלת קוביות. לא הכי מתוחכם, אבל יפה שהיה למצרים זמן לשחק.
אדי מרפי הוא גאון קומי – מי לא זוכר איך ב"הפרופסור המטורף" הוא גילם גם את הפרופסור וגם את כל בני משפחתו באחת הארוחות המשפחתיות הכי מצחיקות? ב"מגלה את אמריקה" האגדי מרפי מצא דרך לשלב עוד דמויות עבורו. אבל השיא העולמי בגילום דמויות לא שייך לו. הוא שייך לשחקן והבמאי האסטוני מארט סנדר, שגילם 46 דמויות בסרט אימה שהוא יצר. הוא חשב ש-16 דמויות יספיקו כדי להיכנס לספר השיאים של גינס, אבל הבין שיצטרך הרבה יותר ושיכתב את כל התסריט. הציון של הסרט ב-IMDB הוא 6.3, אז אולי זה סרט טוב.
עשרות אלפי מועמדים, 2,247 נכנסו לספר
טוב, טוב, נעבור למה שגינס הכי טובים בו בעולם: שיאים ביזאריים. ידעתם שהחמור הגבוה בעולם חי דווקא בבריטניה? קוראים לו דרק, הוא גר בלינקולנשייר, דרום מזרח אנגליה וגובהו 167 ס"מ. החבר שלו, במבו, מחזיק בתואר "האוזניים הארוכות בעולם לחמור חי" – כמעט 90 סנטימטרים.
סטיב ברייתווייט האמריקני קיבל הכרה על כך שבנה את המכונית הארוכה בעולם בצורת בננה. לדבריו, ההשראה הגיעה כשעצר בתחנת דלק, ראה בננה – ופשוט החליט להפוך אותה לרכב אמיתי. וגם נורברט, החזיר האמריקאי, זכה בתהילה – בזכות העובדה שהוא החזיר הראשון שגלש על סקייטבורד. האמן ההולנדי פלורנטיין הופמן החליט ליצור את ברווז הגומי הצהוב הגדול בעולם – בגובה 32 מטרים. למה? כנראה מאותה סיבה שאשריטה פורמן האמריקאי יצר לעצמו נעליים במשקל 146 ק"ג כדי להיכנס לספר כ"הליכה בנעליים הכי כבדות". הוא צעד איתן בלונדון.
יותר מ-48 אלף אנשים הגישו השנה מועמדות לשיאי גינס, כשהם מנסים להציג את הכישורים המיוחדים והספציפיים מדי שלהם. 2,247 שיאים נכללו השנה בספר, וכמובן שאי-אפשר בלי השיא המיתולוגי, הבלתי נשכח. לא, לא השיא של יוסיין בולט ב-100 מטרים (אגב, יש עמוד בספר שמוקדש רק בשבילו), אלא שיא ציפורני הידיים הארוכות בעולם. לין קונג הויין מוויטנאם הצליח לגדל את ציפורני הידיים הארוכות בעולם – 594 ס"מ. הוא רודף אחרי השיא הזה 34 שנים, ומקפיד שלא להרטיב את הציפורניים כדי שלא יתרככו ויישברו. אשתו, אגב, תומכת בו לחלוטין – ואפילו צובעת אותן במקומות שאליהם הוא לא מצליח להגיע. הוא חלם להיות שמאן כמו אבא שלו, ומאמין שאם יגזור את ציפורניו הוא יהיה חולה. בזמנו הפנוי הוא מצייר. לא ברור איך הוא מצליח לעשות את זה. כשהוא יוצא מהבית, מעריצים מתנפלים עליו. הבעיה היא שהוא לא יכול ליהנות מהתהילה שלו: אם מישהו מהמעריצים יתקרב יותר מדי, הוא עלול לשבור את אחת הציפורניים. ויש מספיק אנשים בעולם שרוצים לשבור את השיא שלו.
ספר גינס מזכיר לנו עד כמה רחוק אנשים מוכנים ללכת בשביל להרגיש מיוחדים, אפילו אם זה אומר לגדל ציפורניים באורך של כמעט שישה מטרים. אנשים חלמו ועבדו כל חייהם בשביל להיכנס לדף בספר של גינס, לקבל תמונה קטנה וכבוד עולמי. אין גמול כספי ואין אפילו השתתפות בתוצאות - יש רק מישהו שבא אליך עם תעודה שתוכל לתלות בסלון.
"גינס" עדיין חי וקיים, והביטוי "שיא גינס" ימשיך ללוות אותנו עוד עשרות שנים לפחות, כי הוא עשה את המעבר לאינטרנט. באינסטגרם יש לו 11 מיליון עוקבים. רחוק מאוד מהשיא העולמי של כריסטיאנו רונאלדו שעומד על 664 מיליון עוקבים נכון להיום, אבל עדיין נוכחות מכובדת מאוד ברשתות החברתיות עבור ספר בן 71.
ב-10 בנובמבר 1951 יצא סר יו ביוור, מנכ"ל מבשלת הבירה "גינס", ליום ציד רגוע עם חברים באירלנד. אחרי שפיספס ציפור חופזי זהוב, התחיל ביניהם ויכוח די מיותר אבל לגמרי אנושי – מי הציפור הכי מהירה באירופה. כי מי מאיתנו לא מתווכח על הציפור הכי מהירה בפאב עם חברים? ביוור הבין שאין מקום אחד שמרכז עובדות כאלה. אף ספר לא מצא לנכון לרכז דברים מסוג זה עבור הציבור - הכוונה לעובדות שעוזרות לך לנצח ויכוחים עם חברים כשכולכם אחרי כמה בירות - לא דברים כמו מתי ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה ולמה. כך נולד הספר שידע לענות על שאלות לא חשובות, אבל כאלו שכולם רוצים לדעת את התשובות להן.
הודפסו ממנו רק אלף עותקים, שחולקו חינם לפאבים ברחבי בריטניה ואירלנד. הטריק השיווקי הקטן הזה הפך לתופעה עולמית שמהדהדת עד היום. ביוור אמנם רצה ליישב ויכוחים, אבל נגע במשהו לא פחות חשוב: כולם רוצים להיות שיאני העולם במשהו. גם ב-2025, וכנראה גם ב-2055.
