סרטים שמתחילים עם כתובית חגיגית "מבוסס על סיפור אמיתי" ונגמרים במונטאז' שמראה איך הגיבורים האמיתיים נראים במציאות (לרוב מכוערים בהרבה מהכוכבים שמגלמים אותם) - חשודים בעיניי. לא כי יש משהו רע בסרטים שמבוססים על המציאות - חצי מהקולנוע הוא כזה, והמציאות מרתקת - אלא כי יש בקריאה הזו משהו נואש. "הסיפור הזה פשוט מטורף! אתם לא תאמינו שכל זה קרה באמת!" זועקים היוצרים, ודי, אנחנו מאמינים. כמו שאומר הביטוי: כשהטיעון חלש, צעק אותו חזק.
"גנב על הגג", סרט הפשע החדש והחביב שמבוסס - לא תאמינו! - על מקרה אמיתי, סובל קצת מהמחלה הזו. הוא מספר על שודד אמיתי (צ'אנינג טייטום), יוצא יחידת עילית, שלפני 20 שנה בערך נהג לשדוד סניפי מקדונלדס בארה"ב הפרברית תוך חדירה אליהם מהגג. הוא נתפס, נמלט מהכלא, ורוב הסרט עוסק בתקופת הסתתרותו בסניף של רשת הצעצועים טויס אר אס.
המיקום של הסרט בין מקדונלדס לטויס אר אס, רשתות ענק מלאות צבעים ילדותיים וניאונים, תורם להפיכת "גנב על הגג" לאיזושהי אמירה מבודחת על הקפיטליזם העכשווי. מין סרט פשע קצת אינפנטילי על חברה אינפנטילית ומלאת פלסטיק - שבה כולם נחמדים ומשתתפים במסיבות גן עד שהם ממש צריכים להשיג כסף.
בקיצור, זה סרט שמרגיש קצת האחים כהן-וונאבי פינת סטיבן סודרברג (סדרת "אושן 11"), שרוחו שורה על הסרט. נוכחות שחקנים כמו פיטר דינקלג' נמוך הקומה ("משחקי הכס") כמנהל חנות הצעצועים השמוק, אמורה להוסיף לתמהיל האבסורדי. העניין הוא שהעלילה (המבוססת על סיפור אמיתי, כבר אמרנו?) עוברת בחלקו השני של הסרט טוויסט קצת דביק ומוסרני, ובעיקר דתי: הגנב במנוסה פוגש אם חד-הורית נחמדה (קירסטן דאנסט), מאוד אמריקאית, ובעיקר נוצרייה אדוקה. יחד איתה הוא הולך לכנסייה, והסרט מאבד מהחדות שלו לטובת שירי גוספל וכמרים שמזכירים לנו כמה טוב לחיות עם ישו בליבך. נו שוין.
את הסרט ביים דרק סיאנפראנס, במאי שלפני עשור וחצי נחשב להבטחה עצומה הודות למלודרמות האכזריות והנוקבות "בלו ולנטיין" ו"מקום בתור היער" (ושבהם ריאן גוסלינג, מישל וויליאמס ובראדלי קופר הוכיחו שהם לא רק פרצופים יפים). "גנב על הגג" מוצא את סיאנפראנס במוד קליל יותר, גם אם זה לא לגמרי מתאים לו. האמת שהרגעים הטובים גם בסרט הזה הם רגעי קשיחות ואפלה מפתיעה - למשל כשבתו של הגיבור לומדת לראשונה שהוא גנב, וליבה נשבר.
אבל מי שהסרט הוא באמת הבייבי שלו הוא טייטום - החתיך השרירי הנצחי שעובד שנים בלנסות להבהיר לנו שהוא יותר מזה - וכאן הפיק את הסרט בנוסף לכיכובו בתפקיד הראשי. והאמת שטייטום היה תמיד שחקן סימפטי ומוכשר, שמצליח להפגין רגישות גם כשהוא מגלם את האהבל. מתחשק לומר לו שיפסיק להיות כה חסר ביטחון, כמו הסרט. הוא נחמד מאוד, אבל לא מעבר.
