יום השנתיים לטבח חלף. עוד הרבה לפני התמלאו כבישים ואתרים באזור עוטף עזה באנדרטאות מאולתרות לזכרם של נרצחי מתקפת הפתע. זה מתחיל באזור צומת יד מרדכי לכיוון שדרות, ומשם ממשיך לצומת הקשתות ולאורך כביש 232, הכביש המרכזי בעוטף עזה. בצידי הדרכים תמונות הנופלים, פינות ישיבה, גינות, פרגולות ומיצגים יפים שהקימו בני משפחה וחברים. בשנה האחרונה המקומות קצת הוזנחו. מסביבם לכלוך, ניירות, פחיות, כלי פלסטיק. לקראת 7 באוקטובר, כשהמשפחות הבינו שצפויים מבקרים רבים, היו שהתגייסו לנקות, לשטוף, לחדש צמחייה, לתקן את המיצגים שהזמן ומזג האוויר הרסו. לא צריך להיות נביא כדי להעריך שעד יום השנה השלישי ייהרסו שוב האנדרטאות הפרוביזוריות ו"תיירני המלחמה" ישובו ללכלך את המקום. ועוד לא דיברנו על מתחם הנובה, חניון יער רעים, שבעבר היה ביתן של הכלניות בחורף, והיום האדמה שם מהודקת כה חזק מעקבות המבקרים שאין סיכוי שמשהו ינבוט מתוכה.
המלחמה לא נגמרה, בינתיים. אבל החיים בעוטף עזה חזרו למסלולם. "חזרו למסלולם" זה מושג שלא משתמשים בו ביישובי העוטף, בטח שלא ביישובים שבהם התחולל הטבח או ביישובים שחבריהם עדיין חטופים. אבל המציאות היא שאכן יש סדר יום כלשהו. מדי בוקר כבישי העוטף עמוסים ברכבים של תושבי האזור הנוסעים וחוזרים מהעבודה, בשיירות האוטובוסים הצהובים המסיעים את הילדים לבתי הספר. בכל בוקר התלמידים והנהגים ושאר הנוסעים חולפים על פני עשרות אנדרטאות. בכל פעם זה הופך את הבטן מחדש. הלוך ושוב. מהבית לעבודה, מהעבודה לקניות, מהקניות לסידורים, בדרך לחוגים עם הילדים. הנוף בצידי הדרכים הוא של שכול, כאב וזיכרונות מהשבת ההיא. תושבי האזור חיים בתחושה שביתם חולל בדם ובקרבות. מקומות שהיו לפינות חמד ולמפגשי פיקניקים בשבתות וחגים, הפכו לזירות מעשי זוועה. מי יחזור לשבת על מחצלת עם הילדים, למשל על גדות נחל גרר שמאחורי חניון רעים, במקום שבו אותרו גופותיהם של צעירים מהנובה שנטבחו שעה שהסתתרו מאחורי עצי איקליפטוס או בסבך של שיחי שרביטן.
עמוק בלב ובמחשבות הרצון להשתקם, להמשיך הלאה, חזק ומוחשי מאוד, בתנופה קדימה. היישובים והערים משתקמים, נבנים מחדש, קולטים משפחות חדשות. ולרגע לא שוכחים מה קרה ולעולם לא ישכחו. אבל אי-אפשר להמשיך לחיות בתוך מרחב של אנדרטות, יפות ומכובדות ככל שיהיו. מדכא שזהו הנוף היומיומי. אין זה מכובד וראוי, בעיניי, להשאיר את המיצגים כמו שהם, אף על פי שאיש לא יכול לקבוע למשפחה שכולה מה מכובד ומה ראוי להנצחת האהוב או האהובה שלהם.
לכן חשוב למצוא את האיזון שבין הנצחה לבין תקווה, והכל בשיח משותף, בהסכמות ובפשרות. מצד אחד לאפשר את שיקום האזור ולהשיב לו את נוף "תמימותו", ככל שניתן, ומצד שני להנציח בצורה מכבדת וממלכתית את הנופלים והנרצחים. בשדרות, למשל, שבה נרצחו 53 אזרחים, שוטרים, חיילים וכבאים, הקדימו לעשות והקימו לזכרם אנדרטה אחת מרכזית על שטחה של תחנת המשטרה לשעבר שנהרסה במתקפה. זו הייתה יוזמה פרטית של העירייה. אבל איפה המדינה, או ליתר דיוק משרד המורשת, משרד הביטחון, או שאר הגופים שאמונים על הנושא?
שנתיים חלפו מאז הטבח הנורא ועד היום לא הוצגה תוכנית מעשית להנצחת הקורבנות. לא הונחה תוכנית ל"טיהור" האזור המחולל ובמקביל להקמת הנצחה ראויה. הסיבה לכך היא נפיצות הסוגיה. אף אחד לא רוצה לפתוח את הנושא, בטח שלא שרים שעליהם מוטלת האחריות, כי כל החלטה עלולה לפגוע בפופולריות שלהם, שלא נדע. כך גם משרדי ממשלה, שחוששים מעימותים עם משפחות שכולות או הנהגות מקומיות. לכן בוחרים בדרך הקלה והבטוחה: פשוט לא להחליט. אם נתעלם הבעיה תיעלם או אולי תסתדר מעצמה, בעזרת איזה כוח עליון. הגישה הזו, משום מה, זורקת אותי שוב לשמחת תורה 2023.
