יש משהו מוזר ברעיון שניתן להורות למישהו "ושמחת בחגך". מעשים, כמו גניבה או נטילת לולב, למשל, הם (אולי) תוצר של בחירה חופשית, ואם הם כאלה הרי יש טעם בדרישה לעשותם. אבל הטענה שהלכי רוח, כמו שמחה, אהבה או קנאה, נובעים מרצון חופשי היא חלשה יותר. הם נראים כמצבים נפשיים שפוקדים אותנו בעל כורחנו, כחוויות ולא כפעולות, ואם כך - הם לא אובייקט ראוי של בקשות והוראות. "אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו", העיר אבן עזרא על "לא תחמוד": מעשה עשוי להישפט כטוב או כרע, אבל רגש נדמה כאירוע, שלא ניתן לשבח או לגנות מישהו בשל התרחשותו.
אולי העובדה שניתן לחולל רגשות בעקיפין מאפשרת שיפוט מוסרי שלהם. את האהבה אפשר להעיר "עד שתחפץ", הרהורי עבירה נשלטים בידי ההחלטה במה למקד את תשומת הלב, והרגלי חשיבה ניתנים לעיצוב. ובכלל, אולי נכון לשפוט אנשים לאו דווקא על פי מעשיהם, אלא על פי מידותיהם הטובות, שהרגש הוא גילוין. מי שליבו מלא חרדה ושנאה לא עשה מעשה רע, אך הוא אינו איש טוב.
מחלוקות פוליטיות מוצגות ברגיל כנוגעות למעשים, שהמנהיגים השונים ממליצים עליהן. אלא שלא תמיד קל לזהות פערי עמדות באשר לתוכניות הפעולה של מפלגות. 99 ח"כים הצביעו נגד ההכרה של מדינות המערב במדינה פלסטינית, ומיעוט שולי בכנסת מציע לקדם בעתיד הנראה לעין מו"מ באשר להקמתה. ועם זאת, מעטים קוראים לפתרון קבע, שבו ישראל תשלוט על אוכלוסייה חסרת זכות הצבעה.
על מה בדיוק ניטשת אפוא המחלוקת? ומה ההבדל בין המפלגות הבלתי מגזריות בנושאים של גודל הממשלה, היקף תשלומי ההעברה ושוק חופשי? האם אנחנו מעוניינים לדעת מהי עמדת בנט, איזנקוט או גנץ בשאלות מרכזיות של דת ומדינה, כמו פיקוח ממלכתי על כשרות או נישואים אזרחיים?
בפועל, חלק מהמחלוקות הפוליטיות עוסקות בהערכת האופי של פוליטיקאים וחלק אחר הוא וכחנות הנוגעת לעבר, אך עמדות באשר לתוכניות פעולה לא חשובות יותר מניסוח החזון הפוליטי גם במונחי מזג ואוריינטציה רגשית.
כבר שנים אנחנו חשופים למרירות קודרת באשר למצבנו הקולקטיבי: המצב בכי רע, אויבינו מתחזקים, הכלכלה בהתמוטטות, דיקטטורה (של הכנסת או של השופטים) בפתח, לאלו ששונאים אותנו יש סיבות טובות לכך, אין עתיד לקיום פה. בשנתיים האחרונות התגברו רגשי החמיצות, והטינה הפכה לבכי ונהי כלליים. לא מדובר בריאליזם, אלא בתפיסת מציאות שעוותה בידי מלנכוליה אפלה.
למרות כישלונם המחפיר של הממשלה והצבא ב-7 באוקטובר, הניצחונות על איראן והחיזבאללה הביאו לכך שהאיום הצבאי האסטרטגי על ישראל הוא הנמוך שבתולדותיה. לקראת סיום המלחמה הארוכה והמורכבת שידעה, התמ"ג לנפש בישראל גבוה מזה שבבריטניה, גרמניה, צרפת וקנדה. המטבע והבורסה חזקים ויציבים. תוחלת החיים, הכוללת גם סיכויי מוות במלחמה או טרור, נותרה מהגבוהות בעולם, ושיעור הריבוי הטבעי הוא הגבוה במדינות המפותחות. כשאנו מקבלים ללא ביקורת ידיעות על שיעור מבהיל של תאונות דרכים, אנחנו שוכחים ששיעור ההרוגים לגודל אוכלוסייה הוא מהנמוכים במערב. הידיעות על גל התאבדויות בקרב משרתי מילואים מתעלמות מכך שמאז 7 באוקטובר שיעור ההתאבדויות במדינה (שתמיד היה נמוך בראייה השוואתית) ירד, אך היות שיותר אזרחים שירתו במילואים גדל מספר המתאבדים במילואים. התושבים מדווחים על רמת אושר סובייקטיבי מהגבוהות בעולם. המציאות איננה סוגה בשושנים, אך תחושת התושבים איננה מנותקת.
התנגדות לדכדוך היא מידה טובה וגם אג'נדה. מנקודת ראות מעשית, אופטימיזם עשוי להיות הטיה הכרתית מועילה, מפני שהוא מונע זהירות יתר הנגרמת מסיבות אחרות. משקיעים אופטימיים, לדוגמה, מצליחים יותר בטווח הארוך. רגשות חיוביים, הכרת טוב, אהבת אדם ושמחת חיים - משרים טוב על בעליהם וניתנים לטיפוח. כמו בעניינים אחרים, גם כאן מן הסתם יש למצוא את שביל הזהב הנכון של אופטימיות מפוכחת, זהירה אך פוריה. מול הקדרות יש להציב שמחה, תקווה ועידוד.
מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.
מנקודת ראות מעשית, אופטימיזם עשוי להיות הטיה הכרתית מועילה, מפני שהוא מונע זהירות יתר הנגרמת מסיבות אחרות
