ביום שאחרי טקס הזיכרון הלאומי לטבח 7 באוקטובר עדיין נשמעו הדים לטענה שלא היה נכון לקיים את הטקס במוצאי החג בטענה לחוסר התחשבות בציבור הדתי והמסורתי: לא רק שהטקס החל בשעה שלא איפשרה הגעה של שומרי ושומרות החג מכל קצוות הארץ, הוא גם מנוגד למצוות "ושמחת בחגך", אשר גוברת בהלכה היהודית על רוב מנהגי האבלות. כמובן שבערוץ 14 טרחו לרכוב על הטיעון הדתי, כחלק מהמאמץ השלטוני לעקור מ-7 באוקטובר את משמעויות המחדל וההפקרה.
בדיון שנערך ברצועת שש של רשת, הוצגו קטעים מהטקס במקביל להתרסה של "הפטריוטים" נגדו. אור הלר, שהגיש את הרצועה יחד עם חן זנדר, דיבר על "שתי מדינות לשני עמים", כי למה לשמור את הקלישאות רק לתחום הצבאי. בלב האייטם עמדו שני אבות שכולים, איציק פיטוסי (מפורום הגבורה) ורפי בן שטרית (איש ליכוד וראש עירייה לשעבר שהפך לאחד המבקרים החריפים של שלטון נתניהו), אבל האמת היא שהם נשמעו כמו אנשים בוגרים שמסוגלים לשרוד את העובדה שהאחר לא חושב כמוהם. היה ונגמר.
ובכל זאת, ניכרה תחושת החמצה בשיחה, בהיעדר ניסיון לברר נקודה מעניינת ומורכבת בטענה הדתית: הרי מלכתחילה יש תמיהה סביב הקונספט שבו האדם מצווה לשמוח, כלומר להרגיש ולא רק לעשות. התמיהה רק מתעצמת נוכח היכולת ואף הנטייה של הגורל להכות גם בימים "שמחים", כפי שקרה בשמחת תורה לפני שנתיים: גם השרה אורית סטרוק אמרה בישיבת הקבינט של אותו יום נורא, "קודם כל חג שמח" וראש הממשלה השיב ש"חג שמח זה כבר לא יהיה". אמירה זו תרמה רבות לדימוי האטום של סטרוק, בין השאר כי לא נתפס שבשעה כל כך איומה וקודרת, גם מאמינה אדוקה עדיין עסוקה במצווה לשמוח.
במילים אחרות, בהחלט ניתן להבין מדוע הטקס אינו עולה בקנה אחד עם "ושמחת בחגך". אבל מאידך, ממילא בלתי אפשרי לכפות על אדם לשמוח, אז איך למען ה׳ מצפים ממנו לעשות את זה ב-7 באוקטובר, היום שבו כל כך הרבה ישראלים וישראליות איבדו את כל עולמם?
הביטו אפילו על משדר סוכות של "הפטריוטים", כשינון מגל הורה ללהקה לנגן והמצלמה עברה על פניהם של חברי הפאנל: רובם נראו נבוכים, מוטרדים, כאילו הם מעדיפים להיות כל אחד מארבעת המינים ורק לא חלק מהקרינג׳ הזה. לעומת הזאת, דווקא טקס שכולו כאב וגעגוע הכיל גם, לפחות לפי התגובות ברשתות, ניצוץ של תקווה לאור היכולת להפיק אירוע עמוק ומגוון שמשך אליו קהל רב והמוני צופים וצופות. בנסיבות המחרידות, גם זה סוג של "ושמחת בחגך".
בקטנה
לסיכום עוד יום של הדלפות, תדרוכים וספקולציות: אם חס וחלילה המו"מ במצרים לא יעלה יפה, כפי שכבר קרה בעבר ויותר מפעם אחת למרבה הצער, האם לפחות ניתן יהיה להיפטר מהמילה "אופטימיות" בהקשר של סיום המלחמה (ואולי בכלל)?
