בהסכם שארם, נכון ליום חמישי בבוקר, יש יותר חורים מגבינה, נכונות להסכים יותר מאשר הוראות לביצוע, אבל יש רגעים שבהם לפרטים יש חשיבות משנית. לאחר שבגין וסאדאת הגיעו להסכם בקמפ דיוויד, נפגשו משלחות מישראל ומצרים לדון ביישום. המשא ומתן התקיים במלון מדיסון בוושינגטון: כמה ימים של דיון אינטנסיבי, מזמין משברים, מפרך.
ראשי המשלחת הישראלית היו משה דיין, שר החוץ, ועזר ויצמן, שר הביטחון. דיין עבד קשה: הסכם השלום עם מצרים היה כפרת עוונותיו, תיקון אשמתו במחדל יום כיפור. ויצמן חגג. כל פעם שהביאו לו מסמך לאישור, הוא קיפל את הנייר לקווי מתאר של מטוס והעיף אותו בצהלה לקצה החדר. דיין צדק, כמובן: כל פרט משמעותי. אבל גם ויצמן צדק: לפעמים הפרטים הם מס שכל צד משלם לבייס שלו, הגריז שמשמן את תהליך האישור, חיוני אבל זניח. האם מישהו זוכר היום את פרטי הסכם השלום עם מצרים?
1 צפייה בגלריה
(אולי גם נתניהו מבין עכשיו ששחרור החטופים הוא חובה לאומית ומוסרית עליונה: כיכר החטופים, אור ליום אתמול | צילום: רונן זבולון, רויטרס)
בהנחה שהצדדים הגיעו אל נקודת האל-חזור, אנסה לשער לאן אנחנו הולכים מכאן. יהיו לנו כמה ימי חגיגות. טראמפ יעשה כל מה שיוכל כדי שההסכם ייחקק בתודעה כניצחונו האישי. לא הסכם שארם – הסכם טראמפ. הפעם יש לכך הצדקה מלאה. כמו בכל חגיגת ניצחון שלו, ההתרסה חשובה לו לא פחות, אולי יותר, מההישג בפועל. ההתקרבנות. הנרגנות. שבעת ההסכמים שייחס לעצמו התקבלו בעולם בהרמת גבה: חלקם הושגו במעורבות קטנה עד אפסית של אמריקה; חלקם לא הושגו בכלל. הסכם שארם כולו שלו: בהתערבותו, באיומיו, בשיטתו, בציוציו. שום נשיא אמריקאי בדור הנוכחי, אולי בכלל, לא היה עושה זאת, או לא היה עושה זאת כך.
כמה הסכמים בינלאומיים הניבו פרס נובל לשלום: זאת דרכו של עולם. אני לא חושב שקרה אי פעם שפרס נובל לשלום, השאיפה לקבל אותו, העלבון המתוזמן מראש על אי-קבלתו, הולידו הסכם בינלאומי. המטרה הייתה נובל; סיום המלחמה היה האמצעי. חיים ומוות בצל חשבונית הפרס.
טראמפ של הקדנציה השנייה הוא סופר-טראמפ, להקה של איש אחד. הוא מממש את כל הכוח שנותנת החוקה לנשיא ארצות-הברית ומוסיף עליו דרגות חופש, מטעני צד, היתרים עצמיים שהיו גורמים לאבות המייסדים להתהפך בקבריהם. הוא נפוליאון שהפך את עצמו לקיסר, למונרך. הוא מלך אמריקה, דונלד הראשון.
בעולם הפך הגיחוך כלפי טראמפ להתרפסות כללית. קל ללעוג לראשי מדינות שמשמיעים באוזניו דברי חנופה. קשה יותר להשלים עם העובדה שהם עושים זאת בהתאם לאינטרסים החיוניים של ארצותיהם. טראמפ לא שינה רק את התרבות הפוליטית האמריקאית ואת ההתנהגות של אמריקה בזירה הבינלאומית – הוא מחק סט שלם של ערכים שהיו מובנים מאליהם בעולם שיצא ממלחמת העולם השנייה, והציב ערכים אחרים תחתיהם. במקום דמוקרטיה פרלמנטרית, ליברליזם, זכויות אדם, גלובליזציה, מוסר ומשפט – שלטון סמכותני, שמרנות דתית וחברתית, פופוליזם גס, חוק וסדר, כסף, כוח וכבוד. במסחר הבינלאומי כל מדינה לעצמה, והשאר שיסתדרו.
לא נוח לומר זאת, אבל האיש עמד בהבטחת ה-MAGA שלו: הוא סיפק לאמריקה גדוּלה מחודשת. ההסכם בשארם מוליך לאתגר הבא: הסכם שיסיים את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. הבעיה שם איננה חמאס, ארגון שהוכרע צבאית מזמן, אלא פוטין ושאיפותיו, פוטין ועוצמתו. אבל התיאבון גדול והציפיות גדולות.
החזון שטראמפ שיווק לאמריקאים היה בדלני: העולם דופק אותנו. הגיע הזמן להפנות לו גב. האגו, האנרגיות, היומרות, הנוכחות המתמדת בתקשורת, גם הצרכים הטבעיים של מעצמת-על, לא הרשו לטראמפ להישאר בגבולות מדינה אחת. סטיב בנון, האידיאולוג של תנועת טראמפ, יכול להטיף לבדלנות. צ'רלי קירק, הדובר הימני שנרצח לאחרונה, טאקר קרלסון, מגין קלי ואחרים, כוכבי טלוויזיה ורשת ונכסים חשובים של התנועה, יכולים להתנער מישראל ומהיהודים ולפזר נגדם רמזים אנטישמיים (החמורה ביותר היא הטענה שהמוסד רצח את קירק. ההוכחה: היהודים רצחו את ישו. נתניהו מיהר לצאת בהכחשה, שרק ליבתה את האש).
טראמפ בחר להתעלם. הוא לא שם – לא עכשיו. עכשיו הוא בורא מחדש את העולם.
בקרוב הוא יגלה שהסכמים צריך לתחזק. לחמאס יש תוכנית הישרדות משלו. גם לממשלת נתניהו. חמאס לא מתכוון להיעלם; ממשלת נתניהו לא מתכוונת להתנתק מעזה. בשביל החטופים ומשפחותיהם השיבה הביתה מסמנת סיום, סגירת מעגל. בשביל כל האחרים היא רק התחלה.
רכבת עם קטאר
בשביל שני מיליון עזתים – רובם דחוקים כרגע באוהלים, על חולות המוואסי, מיעוטם שורדים בעיר עזה ובמחנות המרכז – ההסכם בשארם א-שייח' הוא בשורת גאולה. הם יכולים לסגור מעגל אבל לא יודעים איך ומתי ואיפה יפתחו אותו מחדש. לא כולם קברו את מתיהם. בתיהם חרבו. גורלם מסור בידי אחרים. סיום המלחמה משחרר אותם מאימת מוות יומיומית, גם מפחד הרעב, אבל לא משחרר אותם מקללת עזה. היום היחיד שבו הם הרגישו חופשיים, אדונים לגורלם, היה כנראה 7 באוקטובר 2023, כשרקדו וחילקו ממתקים והתעללו בחטופים ברחובות הרצועה. היום הנורא ההוא המחיש את הפער הטרגי: עומק האסון שלנו; שיאי האופוריה שלהם.
שובם של האסירים יגרום לגל של שמחה בערי הגדה, שכוחות הביטחון של הרשות ידאגו לרסן. השבים יהפכו לבעיה של השב"כ ושל הרשות. לחמאס יש סיבות טובות לחגוג: הוא החזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז של סדר היום העולמי; הוא פגע בישראל כפי שלא פגעו בה מאז הקמתה – גם בנפש, גם בכוח ההרתעה שלה ובביטחונה בעצמה, גם במעמדה בעולם; ולמרות העובדה שהיה החלש באויביה של ישראל, שרד מלחמה בת שנתיים. בהסכם בשארם ניתנה למנהיגות שלו בחו"ל חסינות. אלה הישגים חשובים כשמדובר בארגון טרור.
אבל על המדינות שמימנו וטיפחו אותו ונתנו לו לגיטימציה ומקלט, הוא נמאס. קטאר, טורקיה, סעודיה, מצרים: כל אחת מהמדינות האלה עשתה את החשבון שלה, מול טראמפ, מול החזון שהוא מצייר לעתיד המזרח התיכון. גם אם החזון לא יתממש, טוב להיות על הרכבת הנוסעת. האם גם חמאס יהיה על הרכבת? האם יישב עליה כארגון טרור פעיל או כשריד לתקופה שאיננה? הנהגתו הצבאית הושמדה, פרט לשניים האחרונים שנותרו בעיר עזה. הנהגתו הפוליטית לבשה חליפות אבל איבדה את מקור הכוח העיקרי שלה.
הציר הטורקי-קטארי הוא חלק מהצד המנצח. לא במפתיע, ארדואן משוכנע שהוא חולל את ההסכם, הוא ולא אחר. יש גורמים בישראל שמשוכנעים שהציר (עם סוריה כתוספת כוח) הוא האיום הגדול ביותר, הקיומי, על מדינת ישראל, לא פחות גדול ולא פחות מסוכן ממעגל האש שיצרה איראן. יש גורמים שמבקשים לתת לארדואן הזדמנות: הוא ישוב הביתה. אנחנו חיים במזרח תיכון נזיל. ארדואן קרא וחזר וקרא לישראל מדינה נאצית, וזה נורא, אבל נתניהו שלנו, שבנו קרא רק לאחרונה לקטאר מדינה נאצית, מחבק אותה היום. הנאצי של אתמול הוא בעל הברית היום, וכבר יש ידיעות על התעניינות של טורקיה בחידוש טיסות של טרקיש.
טראמפ הכשיר את ארדואן והכשיר את קטאר. ארדואן הוא חבר; הקטארי שותף. לא משנה מה הישראלים חושבים על השניים האלה – אם ישראל רוצה להשתתף במשחק של טראמפ, היא חייבת להשלים עם נוכחותם. וגם הם ישלמו מחיר – הקטארים בריסון "אל-ג'זירה", ארדואן בריסון הרטוריקה שלו. כולם יחלקו מושבים באותה רכבת.
בקרון האחרון תהיה נוכחות פלסטינית. קשה איתם; אי-אפשר בלעדיהם. כאשר טראמפ, בפטפטנות אופיינית, דיבר על עזה ללא פלסטינים, שותפיו בסעודיה ובאמירויות הבהירו לו מיד שאצלם טרנספר לא ילך. מאז, מרצון או לא מרצון, הטרנספר נמחק מההתבטאויות האמריקאיות. אם הם שם, בעזה ובגדה, מישהו צריך לנהל אותם. רשות פלסטינית קיימת או מתוקנת, משופרת, מפוקחת – כל דבר שמחזיק בשלט שכתוב עליו "פלסטין" ונחשב ללגיטימי. אצל טראמפ כבר מבינים את זה.
תחזור הביתה
בסוף השבוע הזה ובימים הקרובים הלב יהיה עם המשפחות, עם השבים. כמו רבים אחרים, שמחתם שמחתי, ניצחונם ניצחוני. אני לא חושב ששמחתי כך מאז תחילת המלחמה – עד דמעות. אני מקווה שגם נתניהו מרגיש כך, אני מקווה שגם הוא הבין, לאחר שנתיים של התפתלויות, שהחזרת החטופים הביתה היא לא מחווה מטעם השלטון אלא חובה לאומית ומוסרית שאין למעלה ממנה. הוא ייתן את האות, ומכונת הרעל תחשב מסלול מחדש. ערוץ 14 יוכל לשדר לצופיו את האירוע של המשפחות בפארק הירקון. עכשיו מותר גם לשופרות לשיר, לזעוק, לבכות.
לאחר החיבוקים, המחמאות מטראמפ, השיפור הקל בסקרים, יצוצו השאלות. השאלה שמציקה לי היא מה התנהל, אם התנהל, בין טראמפ ושליחיו לבין נתניהו ושליחו לפני שנה וקצת יותר, בחודשים של קיץ וסתיו 2024. האם נתניהו הבטיח לטראמפ שלא ייתן לביידן ולהאריס מתנה בדמות עסקת חטופים. האם בגלל זה סיכל את העסקה שעמדה אז על הפרק. טראמפ שוכנע שזה מה שהיה: ביבי הבטיח; ביבי עמד בהבטחתו. אין לי דרך לדעת אם כך היה, או שנתניהו הצליח למכור לו שכך היה.
מכל מקום, זאת אבן דרך חשובה להבנת המלחמה והתארכותה. הברית שנכרתה בין נתניהו לטראמפ הידקה את שיתוף הפעולה הצבאי במלחמה נגד איראן וחיזבאללה והעניקה תחמושת לצה"ל וגיבוי להמשך המלחמה בעזה. השלב הראשון בתוכנית טראמפ נוח לישראל יותר ממה שהיה מציע ביידן. אלה הישגים משמעותיים. מצד שני, דחיית העסקה עלתה בחיי חטופים וחיילים. זה מחיר נורא. אין דרך להצדיק אותו.
ההסכם מסיים את המלחמה. נתניהו, שמצייר אותו כהסכם להפסקת אש בלבד, מספר לעצמו ולבוחריו סיפור שאין לו אחיזה בתוכניות הבית הלבן. כמו בהסכמי אברהם, טראמפ הכתיב לצדדים חבילה. היא טובה לישראל. היא פחות טובה לממשלתה.
חיילי המילואים יחזרו בהדרגה הביתה. ישראל תיסוג בהדרגה מעזה, לבד מפרימטר, רצועה להגנת יישובי הגדר, שתישאר בשליטת צה"ל. זה לא יהיה מושלם, בוודאי לא בהשוואה להבטחות שניתנו ולציפיות שנוצרו, אבל ביטחון העוטף תלוי בשאלה מה יקרה בעזה ביום שאחרי, מי ישלוט בה ומה יעשה, לא פחות מאשר בעובי הפרימטר. סוגיית גיוס החרדים תיראה פחות דחופה, פחות קריטית. סוגיות ישנות יצופו מחדש: ועדת החקירה הממלכתית; ההפיכה המשפטית. נתניהו אולי ישנה קו, אבל הוא יתקשה להמציא את עצמו מחדש.
לא כשהדעות לגביו נוצקו בבטון, אצל אלה שתומכים בו ואצל אלה שמאסו בו. לא כשסמוטריץ' ובן גביר, דרעי וגולדקנופף מקיפים אותו כזבובים שעטים על דבש, הם ותאומיהם בליכוד. נתניהו היה לתמונת ראי של הגולם שיצר.
הרבה ניתן לתקן – אם רוצים לתקן. המלחמה הוכיחה שיצר הקיום, התושייה, הלכידות מול איום, ממשיכים להוציא מהישראלים את מיטבם. השיקום יהיה מהיר. מה שהממשלה לא תדע לעשות יעשו האזרחים, בכוחם. למדנו שעל הממשלה לא נוכל לסמוך. צריך רק לקוות שבדרך לא יישכחו כל אלה שנפגעו מהמלחמה, בגופם, בנפשם, ברכושם.
ישראל והעולם היהודי שילמו מחיר כבד על המלחמה בעזה. בגל האנטי-ישראלי יש מרכיבים אנטישמיים, סמויים וגלויים, אבל הנפנוף באנטישמיות הוא תרגיל בנחמה עצמית: הוא לא פותר את הבעיה. מי שהחליט על ניהול המלחמה בעזה באמצעות הריסת כל בית, התקדמות עד המחבל האחרון וגירוש חוזר של מאות אלפים – לא לקח בחשבון את המחיר. ישראל לא עשתה ג'נוסייד בעזה, אבל שגתה קשות.
תהיה תקופה לא קלה כאשר שערי עזה ייפתחו, והתקשורת הבינלאומית תזרום פנימה, אבל אם ננהג בשכל, גם הגל הזה יעבור. אופנות עולמיות, גם שנאות עולמיות, כפופות לחוקים של גאות ושפל, כמו הים. ההפגנות הפרו-פלסטיניות ידעכו, אבל צלקת תישאר. ישראל לא תמהר לשוב לדימוי שלה כסטארט-אפ ניישן. גם זה מחיר המלחמה.
לכוח יש מגבלות – זה הלקח שלמדו ראשי ממשלה חכמים בהיסטוריה שלנו. חשבו על רבין; חשבו על שמיר. זה גם הלקח שהמלחמה צריכה ללמד את הגוש ששולט בנו היום. במדינה כמו ישראל, שהמחדל הבא, מתקפת הפתע הבאה, הגיוס הכללי הבא, מחכים לה תמיד מעבר לפינה, לא הופכים את השלטון מהיום למחר. זה כוחני; משיחי; פשיסטי. מעבר לנזק האדיר שקנוניית לוין-רוטמן גרמה לחברה הישראלית, היא הסיטה את תשומת הלב מהסכנה שארבה בפתח.
בממשלה בישראל אין מקום לחלומות משיחיים בסגנון סמוטריץ'. אין לנו משאבים למלחמת גוג ומגוג, להשמדת עם, לסיפוח אוכלוסיות, לטרנספר. בממשלה בישראל אין מקום לבן-גבירים, לסטרוקים, למאי גולנים, לקרעים. מה שמותר לטראמפ, בארצות-הברית הגדולה, לא תמיד מותר לראש ממשלת ישראל.
מלחמות בישראל מתנהלות בשיח ישיר, גלוי, בין הממשלה לדרג הבכיר בצבא. לא בממשלה הזאת. נתניהו נותר לבד: בין שרי הממשלה אין אחד שהוא מעריך את דעתו בנושאים ביטחוניים. כך נולדים מעשי שטות כמו הצבת הרמקולים בעזה, כמו ההתנקשות בדוחא.
הלקח שנתניהו צריך להפיק מסיום המלחמה הוא לקבוע מועד פרישה מסודר. "תכריז על ניצחון ותחזור הביתה", ייעץ הסנאטור הרפובליקני קייס לנשיא ניקסון במהלך מלחמת וייטנאם. נדמה שהגיע הזמן.
