טסמניה // פאולו ג'ורדנו } תרגום: שירלי פינצי לב } מודן } 256 עמ'
'בדידותם של המספרים הראשוניים' סימן את פאולו ג'ורדנו כהבטחה הגדולה של הספרות האיטלקית. 'טסמניה' יספק קריאה שוצפת, אבל קשה להצמיד אליו מונחים כמו "הבטחה", ולו בגלל שבהבטחה טמונה הגשמה, עתיד כלשהו שיגיע, ואילו 'טסמניה', הרומן הסמי-אוטוביוגרפי של ג'ורדנו הוא טקסט על אנשים מתים בתרבות מתה.
כמו ג'ורדנו עצמו, הגיבור, פאולו, שמספר על עצמו בגוף ראשון, הוא פיזיקאי בהשכלתו וסופר במקצועו. הוא מנסה לכתוב ספר על פצצת האטום, ולפרנסתו הוא מסקר את תחום האקלים עבור העיתון האיטלקי 'קוריירה דלה סרה'. בת זוגו מבוגרת ממנו כמעט בעשור, יש לה ילד בן 17 מנישואיה הקודמים. הספר נפתח בהחלטה שלה לא להביא עוד ילד לעולם. גם שאר המערכות המשפחתיות והזוגיות המתוארות מפוררות, כשגסיסתו של התא המשפחתי האירופי מתרחשת במקביל לקריסת המציאות. ארוחות ושמחות נגדעות על ידי פיגועי טרור. פיגועים קרובים או רחוקים — מה זה משנה? — הם בחדשות, הם חלק מהחיים.
מלבד יחסיו ההולכים ומתערערים של פאולו עם אשתו, מתוארים גם יחסיו עם קרול, כומר שמתאהב בבחורה צעירה; קורציה, עיתונאית שמסקרת אירועי טרור בשביל סוכנות ידיעות וג'וליו — חברו של פאולו מימי האוניברסיטה, שמנהל מאבק משמורת על בנו הקטן. ג'וליו מעורב יותר, מוסרי יותר, אמיץ יותר — ומשמש כ"חבר מצפון" של פאולו, כזה ש"כאילו מספיק להיות לידו כדי להפוך קצת יותר מוסרי". מכר נוסף הוא נובלי, פיזיקאי-סלב שחוקר מודלים אקלימיים ומסרב לקבל את שינוי המאזן המגדרי באקדמיה. פגישתם הראשונה, חמש שנים לפני הקורונה, היא לצורך "שיחה על סוף העולם", תוך אכילת המבורגר נובלי פורס בזחיחות אקדמאית את הקיום האסוני: "לכולם יש עכשיו בראש את המדינה האסלאמית ואת ההתחממות הגלובלית, אבל האמת היא שיש עוד המוני איומים יותר מקוריים. בצורת, הרעלת מאגרי מים, מגפות... מרד של הבינה המלאכותית. נוסף על, מן הסתם, איומים שנראים כאילו יצאו מהאופנה. כמו החורף הגרעיני, ידידנו הוותיק".
הערים הגדולות מתוארות כמרכזי אימה, ללא צעיפי הרומנטיקה המטשטשים של התיירות: "פריז בחוץ היתה קודרת ומלאה חיילים... חלפנו על פני מכוני עיסוי עם חלונות כהים, חנויות לצעצועי מין ומעדניות אסייתיות". גם טעמן של החופשות האקזוטיות מחוץ לכלוב האורבני ניטל, שכן אין טעם להווה בלי עתיד. תחושה שמתמצה בדיאלוג הקצר והיבש הבא:
— "את לא נהנית?"
— "זה מקום יפה".
בחופשה אחת פאולו ולורנצה נגררים, לכאורה בלי חשק או שליטה, לרביעייה עם זוג הולנדי. המפגש לא מתואר כסקסי או ארוטי, אלא בעיקר עצוב. בחופשה אחרת עם זוג אחר, במפרץ יפהפה, פורצת שריפה ש"צבעה פצע אדום בצלליתו הכהה של הצוק". מטוסי הכיבוי לא מצליחים להתמודד עם הלהבות. למשכשכים במי המפרץ נותרות רק שתי גישות — אימה או התבוננות אסתטית מרוחקת: "אם זאת לא הייתה טרגדיה, היה צריך להודות שזה מחזה מדהים".
לפני עזיבתו של "הילד של בת זוגו" (הסרבול השפתי הנוגע להגדרת מקורבים מצביע, חייב להצביע, על המורכבות וחוסר הנוחות עצמם) ללימודים בארה"ב, פאולו קונה לנער ולחברתו כרטיסים להופעה של רדיוהד בפסטיבל גדול. ג'ורדנו מתאר במדויק את ההתשה הבירוקרטית של מופעי הענק — חניונים מרוחקים, תורים, מתחמי מזון סינתטיים — ואת הפחד מאירוע טרור המוני שפוגם ביכולת ליהנות: "הייתי אפוף בהתרוממות רוח מן המופע ובה בעת מבועת ממראות הדממה והחורבן שהיו עלולים לצוץ במקומו בן רגע. כאילו הגבול בין המציאות הנוכחית למציאות אפשרית אחרת נעשה דק מאוד".
כחלק מהמחקר לספר שהוא רוצה לכתוב על פצצת האטום, מופיע בספר תיאור מזוויע של ההפצצה על נגסאקי, מפיו של ניצול שהיה אז נער צעיר. לראש מתגנבת האמירה המופרכת "אסור להשוות", כאילו באמת אסור להשוות בין שני אירועים שיש ביניהם גם הבדלים וגם קווי דמיון. נכון, פצצה אטומית היא חזקה יותר ואיומה יותר מכל דבר שיצר המין האנושי, אבל האם ההבדל הזה משנה עבור ילדים שרואים את בני משפחתם מבותרים? הרי "אפשר לבכות על גורלה של האנושות כולה מסיפור של ילד אחד".
לעיתים נדמה שג'ורדנו נופל לסימבוליות זולה, אבל בעצם הוא מדבר על הנטייה למצוא הקשרים ומשמעות בעולם שהולך והופך בלתי מובן. למשל, לקראת ניתוח עיניים דחוף שעליו לעבור, המנתח שואל אותו אם היה מעדיף להתמקד בדברים רחוקים או קרובים: "כאילו שזה אומר עליי משהו עמוק, אמרתי שאני מעדיף לראות את הדברים הרחוקים". במקום אחר הוא ממליץ לעצמו לא לחפש מטאפורות בכל מקום.
'טסמניה' הוא רומן מאוד וולבקי, רק עם פחות זעם כבוש, אירוניה ומיקוד ויותר עצב תהומי שנאבק לעלות אל פני השטח ולהבין הן את החיים והן את הכתיבה. כשם שקשה לפענח את התקופה בזמן אמת, כך קשה לשפוט ספר שנכתב מתוך ההווה. כמה נהדר יהיה לקרוא אותו בעוד עשר או 20 שנה ולהצליח לדעת אם זו ספרות טובה או רק התקף חרדה שחלף.
'טסמניה' הוא רומן מאוד וולבקי, רק עם פחות זעם כבוש, אירוניה ומיקוד ויותר עצב תהומי שנאבק לעלות אל פני השטח ולהבין הן את החיים והן את הכתיבה
