נתניהו ממשיך לנסות לשלוט בסדר היום הציבורי, לא רק משום שהוא איש השיווק הטוב ביותר של עצמו, אלא בגלל היעד שהציב לעצמו: להיבחר פעם נוספת לראשות הממשלה ולמחוק כל זכר לקשר שלו לאסון 7 באוקטובר.
אבל רגע לפני שהחטופים היקרים לנו חוזרים, נאמר בקול גדול: מי שמחזיר אותם הוא העם. הם חוזרים למרות הממשלה הנוכחית, שוויתרה עליהם. הם חוזרים באיחור של יותר משנה, אחרי החמצה של מספר הזדמנויות להקל על סבלם. כולנו מסכימים שהתודה והברכה לדונלד טראמפ, אבל המבחן האמיתי מעתה והלאה יהיה האם יוצג מתווה לתיקון החברה הישראלית ומציאות חיינו בשלוש השנים האחרונות.
שכתוב ההיסטוריה - גרסת נתניהו. בספרו "מקום תחת השמש" הוא מעביר את מנהיגי העולם קורס מזורז בלחימה בטרור, כשהכלל הראשון שלו הוא שאין להיכנע לסחיטה של מרצחים ולשחרר את חבריהם בתמורה לאנשינו. בפועל, נתניהו רוקן את בתי הסוהר ממחבלים פלסטינים, בשתי הזדמנויות שונות, ויירשם בהיסטוריה כמשחרר של המספר הגדול ביותר של רוצחים. אחרי ששיחרר את יחיא סינוואר במסגרת עסקת שליט, הוא גם העניק לו את הניצחון הגדול ביותר שלו, פרס על המזימה המתועבת שלו: שחרור כמעט כל האסירים בבתי הכלא אצלנו, והחזרת העניין הפלסטיני לראש סדר היום בעולם. לנתניהו לא הייתה ברירה: פדיון שבויים, בתפיסת העולם שלנו, הוא עיקרון מקודש מקודשת. אבל הגיע הזמן שהוא יפסיק ללמד אותנו פרק במלחמה בטרור, ובכלל.
"העבר", כתב ויליאם פוקנר, "אינו מת, הוא אפילו אינו עבר". במילים אחרות: מי שיסרב ללמוד את הלקח מהאינתיפאדות של הפלסטינים משנת 1936 ואילך לא יצליח להציע מתווה כלשהו לפתרון הסכסוך המדמם הזה. נתניהו לא ישנה את המזרח התיכון, כפי שסביבתו אומרת, אלא אם יציע משהו שיבטיח חיים מתוקנים לשתי הישויות, הישראלית והפלסטינית. והפתרון לא יימצא בטיסות לדובאי, אלא במעברים בין כפר-סבא לקלקיליה.
אפרים הלוי, שהיה ראש המוסד, תירגם וכתב דברים על ספר צנוע של לורנס איש ערב "יומן מסע בצפון סוריה 1911". הלוי כתב: "שני ערכים שאני נוטל מדרכו של לורנס הם היושרה העילאית שלו כלפי בני אדם מקטן ועד גדול, וראיית בוגדנות המבעבעת מתוך שירותי המודיעין שמחלחלת ומרעילה מערכות ממלכתיות בתחומי המדיניות והביטחון - בוגדנות זו היא המתועבת בחטאים". הלוי לא פירט למה הוא מתכוון.
שאלתי פעם בכיר לשעבר בשב"כ מדוע הוא משרת טייקונים במסגרת התחרות עם זולתם ופוליטיקאים שמחפשים צדדים מלוכלכים אצל יריביהם, והוא השיב לי: "משום שזה הדבר היחיד שאני יודע לעשות".
המסע להצלתם של החטופים עומד להסתיים. אני לא מכיר מישהו בסביבתי שהדמעות לא חנקו את גרונו ברגע שנודע על סיום הסאגה.
אמילי דיקנסון כתבה על התקווה: "כנפי נוצות פרושות, הנפש לה משכן מגן, ושיר מזמור ללא מילים לנצח יתנגן. מתיקותו היטב נשמעת למרות שאון סערה, המנסה להחריש ציפור בעת זמרה. שמעתי שירתה הרחק בים, בארץ קור דמומה, אך מעולם היא לא ביקשה פירור עבור עצמה".
לא ביקשנו לנו דבר - רק לתת לאלה שהקריבו את חייהם למען המשך הקיום כאן. מה עוד נבקש.
רגע לפני שהחטופים היקרים לנו חוזרים, נאמר בקול גדול: מי שמחזיר אותם הוא העם. הם חוזרים למרות הממשלה הנוכחית, שוויתרה עליהם
