מאז שהוכרז על ההסכם לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה ברצועת עזה, דנה אור מקיבוץ רעים, אחותו של דרור אור שנרצח בטבח 7 באוקטובר ונחטף לעזה, וגיסתה הקרובה של יונת אור ז״ל שנרצחה במתקפה, נקרעת בין שמחה לדאגה, בין צער לתקווה.
"מאז שנחתם ההסכם אני בוכה", היא מספרת בראיון. ״הרגשות מעורבים. יש אופטימיות, אבל יחד עם השמחה האדירה, יש הרבה חששות. האושר עצום, כמו גם האובדן והצער. אנחנו צריכים לשמור על כבודם של אלה שכבר שום שמחה שלהם לא תהיה שלמה, אלה שבזכותם אנחנו יכולים להמשיך לחיות״.
דנה, שבנה ליאם אור נחטף ושוחרר בעסקת החטופים בנובמבר 2023, יחד עם שני האחיינים עלמה ונעם, מנסה לשמור על אותה זהירות גם ברגעי התקווה. "יש לי חשש, והוא גדול. לא רק לגבי דרור, אלא לגבי כולם - כל החטופים שלנו שצריכים לחזור הביתה. אנחנו מלווים בידי קצינים, מדברים איתנו ומעדכנים אותנו, ועד שהדברים לא קורים הם פשוט לא קורים״, היא אומרת.
״הייתי רוצה שנהיה שקולים ומדויקים, שנגלה רגישות. מדובר בחיים של בני אדם, של משפחות שלמות, ואני מרגישה שרותמים את העגלה לפני הסוסים. הדבר הכי חשוב כרגע הוא לנשום עמוק, לקבל רשימות מסודרות ועובדתיות של השבים, לסיים את המלחמה הארורה הזאת, להוציא את הלוחמים והלוחמות שלנו מעזה, ושישראל באמת תעמוד בהתחייבויות שלה, על כל המשתמע מכך - להחזיר את כל החטופים והחללים, גם את אלה שכרגע קשה למצוא. שוב, יש אופטימיות, אבל חוסר הוודאות הוא קשה״.
את חוסר הוודאות והקושי דנה ומשפחתה מכירים היטב. דרך ארוכה הם עברו בשנתיים האחרונות, מבוקר מתקפת הפתע, כשהסתתרו מפני המחבלים החמושים בממ״ד במשך שעות ארוכות, דרך חטיפת הילדים ואחיה הקרוב, האושר עם שחרורם של הילדים הביתה – וההתרסקות בקבלת הבשורה הקשה כי דרור איננו בין החיים. ״את היום ההוא, ואת כל מה שאירע בעקבותיו, לא נשכח לעולם. זה יום שילווה אותנו עד יומנו האחרון״, היא אומרת.
״כל כך משמעותי בעיניי שהמלחמה הזאת תסתיים. אני חושבת על הלוחמים והלוחמות, אין משפחה במדינה הזו שלא נפגעה, במישרין או בעקיפין. אני חושבת על כל האמהות שהילדים שלהן תימרנו בעזה, שסוף-סוף יוכלו לישון בלילה. לנו כבר לא יהיה סוף טוב, אבל אני מתרגשת ומאושרת בשביל מי שכן״.
הקשר בין דנה לבין אחיה דרור היה קרוב במיוחד. הם טיילו יחד אחרי הצבא, יצאו יחד למסיבות, להופעות ולטיולים, וכשהמשפחות התרחבו והילדים נולדו, הקשר רק התהדק. ״פגשתי במקרה מישהו שהיה חבר שלי בגיל 18, דיברנו על דרור והוא אמר לי, ׳הוא היה אהוב ליבך׳. זה משפט כל כך נכון, הוא באמת היה אהוב ליבי תמיד״, היא מספרת.
״הילדים באותם הגילים, גידלנו אותם יחד, כולנו היינו חברים מאוד טובים. נסענו לחו״ל, טיילנו, אכלנו ארוחות ערב. בכל פעם שהייתי צריכה משהו, דרור היה מתייצב. הייתי שולחת לו הודעה ׳מה המצב׳, והוא מיד ענה ׳מה את צריכה, אני בא׳".
ואז, ב-2 במאי 2024, הודיעו למשפחה שמצאו סרטון שלפיו דרור לא בין החיים. "האובדן שלו הוא של חצי ממני. אני בכלל לא הבנתי מי אני, או איך אני מתחילה לחיות בלעדיו. כמה ימים לפני המתקפה ב-7 באוקטובר, חזרנו כולנו מטיול באירופה. אני זוכרת שיונת, גיסתי האהובה והקרובה, אמרה לפני אותו סוף שבוע ׳סוף-סוף אוכל לעשות כביסות׳. באותו בוקר נורא היא כתבה הודעת ווטסאפ מחדר הכביסה, כתבה שהיא לא יודעת איפה דרור, עלמה ונעם. וזהו, זו הייתה ההודעה האחרונה. הוציאו אותה משם וירו בה.
״זה קשה מנשוא, הם היו האנשים הכי טובים שיש בעולם הזה. לפעמים אני לא מבינה איך הדבר הנורא הזה קרה לנו, לשתי משפחות קטנות שגרו פה בשלווה ובשקט. ועם זאת, אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזכיתי. זכיתי בקשר עמוק עם אח מדהים ואני מאחלת לכל אחד חיבור כזה חזק. לצד האובדן העצום שהמשפחה שלנו עברה, אנחנו רוצים לבחור בחיים".
ועכשיו כולנו מחכים לדרור, שיחזור הביתה.
״כן. כל כך. כשאנחנו הולכים לקבר של יונת, ועל האבן לידה כתוב ׳פה ייקבר דרור׳, אני מבינה כמה חשוב שהוא יחזור, שיגיע למנוחת עולמים, שלא ישמש קלף מיקוח יותר. אני מחכה לאח שלי, אבל גם תמיד אמרתי שאני לא רוצה ששערה אחת תיפול מראשו של חייל עבור החזרה שלו״.
דנה ודרור נולדו בקיבוץ רעים, וגדלו בו עם הוריהם ואחיהם הצעיר. כשהוסרה המניעה הביטחונית, המשפחה שבה לחיות בקיבוץ. ״אני אוהבת כל כך את הנגב המערבי, כל עץ וכל שביל, ופה אנחנו ממשיכים לחיות״, דנה אומרת. ״זה הבית”.
