הכאוס. קודם כל הכאוס. כמה כאוס.
נכנסתי למטה משפחות החטופים בשבוע הראשון למלחמה רק כדי להרגיש כאילו נעמדתי בעיבורה של תחנת הרכבת התחתית הסואנת ביותר בטוקיו.
מאות מתנדבים, פעילים, מדובבים, פסיכולוגים, אנשי תקשורת ובעיקר בני משפחות אבודים, אבודים בחלל, מבועתים, לא יודעים את נפשם, את הצעד הבא, הצעד הקודם, עם מי לדבר, איך לדבר, מה לעשות.
ימים שלמים הסתובבתי שם, עוקב אחר הניסיון המאורגן, העצום הזה, להחדיר סדר בכאוס.
כמה חטופים בכלל יש? נעדרים? מתים?
עשרות טלפניות וטלפנים ביצעו שיחות לכל מספרי הטלפון שנאגרו, בניסיון לברר עם המשפחות מה הן יודעות על יקיריהן הנעדרים, אולי מתים, אולי חטופים, אולי סתם מנותקי קשר. 1,200 מספרי טלפון שהצטמצמו ל-500, מספר שהלך ופחת ככל שעוד ועוד שמות זוהו כחללים, עד שהתקבע המספר הסופי הלא-ייאמן כשלעצמו: 251 חטופים.
מטה משפחות החטופים היה כמו עיר קטנה והתנהג כמו חמ"ל קולנועי – רק שזה לא היה שום סרט; זאת הייתה מציאות, והיא הייתה סיוט מחורבן. מה שהתחיל מכמה משרדים של דודי זלמנוביץ', משפטן בכיר ואיש עסקים, במגדל המוזיאון בתל-אביב, התרחב תוך כלום זמן לקומה שלמה, ואז עוד קומה, "ולאט-לאט השתלטנו על רוב הבניין – בהתחלה הבטחתי שלא ייתפסו יותר מ-200 מקומות בחניון הבניין, בסוף תפסנו 1,500-2,000. לא ספרנו לא את החוק ולא הנחיות", זלמנוביץ' נזכר. "בשום מקום בעולם לא היה תקדים להתארגנות אזרחית כזאת".
זלמנוביץ' הגיע למטה משפחות החטופים מהמקום הפרטי שלו: בתו ניצלה ממסיבת הנובה לאחר שעות שבהן הסתתרה מתחת לערימת גופות; אחיינה של אשתו, עומר שם טוב, נחטף לעזה. המשרדים במגדל המוזיאון נטענו כמעט מיד בבהילות גדולה, והפעילות מומנה במלואה מתרומות. היו שם עשרות בני משפחות ומאות אנשי תקשורת. היו התרופות שהחטופים נזקקו להן בדחיפות (ולבסוף לא הגיעו אליהן). היו אנשי מקצוע שהתפזרו בין 14 מחלקות שונות שהוקמו מעכשיו לעכשיו – רפואה, נפש, דיפלומטיה, לוגיסטיקה, תפעול, משלחות, כוח אדם, תקשורת, מערך מתנדבים, אסטרטגיה, מו"מ – והייתה מטרה אחת ברורה: פעילות למען החזרת החטופים בהקדם, וטיפול בבני משפחותיהם עד אז.
"המוטו שלנו היה 'אין בעיה – חוץ מלהחזיר את החטוף כמובן – שאי-אפשר לפתור בחמש דקות'", אומר חיים רובינשטיין, יועץ תקשורת ואסטרטגיה שהצטרף להקמת מטה המשפחות יחד עם זלמנוביץ' ועם היועץ והאסטרטג הבכיר רונן צור. כמו כולם אז, רובינשטיין כמעט לא ישן באותם ימים. הוא נע, למיטב זיכרוני, על מה שנראה כמו סוללה בלתי מתכלה של בהילות ואדרנלין. אחרי היממה הראשונה למלחמה, שבה היה דבוק לטלוויזיה, הרגיש ש"אני לא יכול יותר לשבת בבית, אני חייב לעשות מעשה", כמו שאמר לי אז. "פיטרתי את כל הלקוחות שלי, יצרתי קשר עם משפחה ראשונה של חטופים והקמתי קבוצה".
מהר מאוד הוא גילה את ההתארגנויות המקבילות של זלמנוביץ' וצור, והשלושה החליטו לאחד כוחות למטה משפחות משותף, שיתפוס את מקומה של הנעדרת הראשית מהאירוע: מדינת ישראל.
"המדינה נטשה את אזרחיה בבוקר 7 באוקטובר תוך קריסה של כל משרדי הממשלה, ומטה המשפחות היה הגוף היחיד שתיפקד, למעשה, כמדינה", רובינשטיין נזכר השבוע, כשאני מכנס אותם מחדש לרגל עסקת שחרור החטופים. "המטה הזה נתן למשפחות חמצן באותם ימים. הקמנו מוקד טלפניות כדי לאסוף את סיפורי החטופים, והאנשים שהתקשרנו אליהם אמרו לנו: זה הטלפון הראשון שאנחנו מקבלים – חלקם לא שמעו מאף גורם משך חודש. חודש! עד שאנחנו התקשרנו".
כמה תמימים הייתם בדיעבד?
"מאוד. באחת הפגישות עם אחת המשפחות ב-7 באוקטובר אמרו לי: 'למה צריך מטה? עד סוף השבוע הבא הם פה'. היה צריך להסביר להם שזה לא עניין של יום-יומיים ולא שבוע".
אבל גם רובינשטיין, אני מניח, לא לקח בחשבון שנתיים. בשבוע הראשון למלחמה אמר לי ש"זו כל הבקשה שלי: שכל החטופים יחזרו ושנרים יחד צ'ייסר. אפשרי?"
שנתיים מאוחר יותר, התשובה – כפי שהתבררה – יכולה לנוע, באורח טרגי, רק בין "נראה לך?" ל"מדינת ישראל סגורה כעת. אנא המתן כשנתיים".
אבל בימים הראשונים – שניזונו בעיקר מאי-ידיעה – אפשר היה עדיין לייחל ולדמיין ובעיקר לחשוב שזה ריאלי בטווח הנראה לעין.
בחדר ישיבות סמוך לזה של רובינשטיין העלה אז עשן צוותם של יוסי לובטון ודורית גוילי, ראשי משרד הפרסום "פובליסיס", שהעבירו את המשרד קומפלט למטה המשפחות כבר ביום השני למלחמה והגו את מה שיהפוך לקמפיין המהדהד ביותר בישראל בשנתיים הבאות. אחרי ויכוחים על האם המילה now צריכה להצטרף לסלוגןBring them home (החלטה: כן), התקבלו שם כמה הכרעות שיתבררו תוך זמן קצר כמדויקות ברמה כמעט מדעית: למשל צבעי האדום-שחור, "שמשדרים בהילות, כמו המילה now. בלי שום סממן ישראלי, בלי כחול-לבן, גם המילה 'ישראל' לא הופיעה, ובגלל זה לא הורידו אותנו בעולם גם כשכל הקמפיינים הישראליים האחרים ירדו אחרי שפורסם שפוצצנו בית חולים", מסבירה גוילי.
ההחלטה הייתה להתייחס כמה שפחות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולפוליטיקה המקטבת סביבו. "הבנו שמול העולם אנחנו חייבים לנתק את זה מהסכסוך ולהפוך את זה לסיפור הומניטרי", לובטון אומר. "זאת הייתה ההחלטה הכי חשובה שלנו, שהחזיקה עד הקריסה בעולם של החודשים האחרונים".
והסיפור ההומניטרי היה ונותר סיפורם האישי של החטופים. "הבנו שהמספרים אדירים, ולדבר על מאות חטופים זה משהו שאי-אפשר לתפוס אם לא נייצר הזדהות רגשית עם פנים ושמות, כי בלי זה אין לנו סיכוי לתפוס את הציבור הישראלי, בטח עם ההלם והרצון לנקמה שהיו בימים הראשונים", לובטון זוכר.
התוצאה: קירות זועקים מסיפורי חטופים בכל מקום בישראל ובערים מרכזיות בעולם. לזה הצטרפו כמעט מיד כיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל-אביב עם שעון הענק ומיצג שולחן השבת והכיסאות הריקים. "זה נבנה כחומה ומגדל, הייתה שם השתלטות", זלמנוביץ' נזכר.
גם זה יחזיק, במלוא העוצמה, לאורך שנתיים תמימות, שיילכו ויאבדו במהירות מתמימותן.
× × ×
אף אחד מארבעת האנשים המנוסים האלה – יועץ תקשורת (רובינשטיין), אסטרטג פוליטי (צור), פרקליט בכיר (זלמנוביץ') ופרסומאי מוביל (לובטון) – לא הבין, כשהמטה הוקם, מול מה, ובעיקר מי, יש לו עסק. אף אחד לא לקח בחשבון שראש ממשלת ישראל עשוי להיות מעוניין הרבה פחות בחיבוק ואימוץ המשפחות ושהן יהפכו מבחינתו, לאורך זמן, לסוג של מטרד.
התמימות נעלמה בפוף כבר בפעם הראשונה שבה הסכים נתניהו להיפגש עם נציגי המשפחות, בתיווך המטה. "וכשבני משפחות נכנסו בפעם הראשונה לפגישה עם ראש הממשלה הם יצאו משם עם ההבנה שהחזרת יקיריהם היא לא מטרת מלחמה", רובינשטיין נזכר. "והתחלנו במאבק אימתני, בראש ובראשונה כדי להכניס את זה למטרות המלחמה. תוך חודש כל הנאיביות שלנו התפוגגה לחלוטין".
הם עדיין זוכרים היטב את הפגישה הראשונה ההיא – שאליה הגיעו בני המשפחות ונציגי המטה נרגשים וצמאים לכל מילה של נתניהו, ופגשו בפנים נציגי משפחות אחרות שרואות את הדברים אחרת, ואחד מהם הבהיר ש"צריך להסתכל גם על עם ישראל ועל המשך הקיום שלו... אני אומר לך, ראש הממשלה, לפעול בקרירות ובנחישות".
אחת האמהות שהגיעה עם המשפחות מהמטה פרצה בבכי ואמרה: "מדובר כאן בילדים, הבת שלי בת 12, הם לא חלק מחוקי המלחמה", והאיש של נתניהו השיב: "אני לא חייב שהעמדות שלי יהיו גם העמדות שלכם".
למחרת אמרה לי מירב לשם גונן, אמה של רומי שנחטפה, ש"זה ממש נשמע כמו תפיסה של הילדים כשאהידים. ישראל מעולם לא הייתה מקום שבו אפשר להעלות את הילדים כקורבן".
עד מהרה התברר שבממשלת ישראל יש דווקא מי שחושבים שכן, ושנתניהו נחוש להיות פוליטי לגבי החטופים ולייצר הפרד ומשול גם בין המשפחות. "הקפדנו משך תקופה ארוכה שלא ייכנסו פוליטיקאים משום סוג למטה המשפחות", זלמנוביץ' אומר. "מרב מיכאלי, שהייתה חניכה שלי בצופים, הגיעה, והייתי צריך להגיד לה שהיא לא יכולה להיכנס כי זו ההחלטה. גם בעצרות הראשונות בכיכר, ברגע שנשמעו קריאות כמו 'בושה', אמרנו: חבר'ה, אנחנו מחליפים את ה'בושה' ב'עכשיו' – וזה הוקפד".
בנאומי בני המשפחות בכיכר, הקפיד צור לתדרך את הדוברים שלא להיות פוליטיים בשום צורה ולא לתקוף את ראש הממשלה. "עינב צנגאוקר רצתה לנאום בכיכר באחד השבועות הראשונים, וזמן קצר לפני הבנתי שהיא מכינה נאום פוליטי לעילא ולעילא, עם שמו של נתניהו", הוא נזכר. "ואמרתי: היא לא תנאם. ומתפתחת דרמה, ויוצאים פושים שמטה המשפחות ואני 'מצנזרים' את עינב צנגאוקר ולא נותנים לה לנאום".
מכאן ואילך, בניסיון לצמצם ולשלוט במחאת המשפחות, התרומם קמפיין מאורגן מול המטה, שסימן ספציפית את צור. "מישהו ממש עבד בלהפוך את המטה לעניין פוליטי בזמן שאנחנו ניסינו בכל הכוח לשמור על איזון מוחלט", גוילי אומרת. "וראינו שמתנהל נגדנו קמפיין בסושיאל, בבוטים, שכל פוסט שאנחנו מעלים לרשתות – התגובות העוינות עולות במהירות של מכונה. לא הייתה מולנו התנגדות ציבורית כלשהי; אבל מישהו שם בזה כסף".
תוך זמן קצר הוסרו הכפפות לחלוטין. המטה עוד שיתף פעולה ככל שנדרש – העביר רשימות שמות למטה הממשלתי שבראשו עמד גל הירש, "אפילו מימנו נסיעות לחו"ל שהמטה של הירש הוציא כי לא היה להם עדיין סעיף תקציבי", לובטון נזכר, אבל המסרים האחידים שהופצו ברשתות נגד המטה וראשיו העידו על האופן שבו תודרכו השרים.
“ויום אחד בתחילת ינואר אני מקבל טלפון מאחת המשפחות שאומרת לי: סיימנו עכשיו שיחה עם דובר הליכוד, גיא לוי, שהסביר לנו עד כמה רונן צור פוגע במאבק”, רובינשטיין נזכר. “ואותו בן משפחה אומר לי שהוא עומד לפגוש את גיא לוי. ביקשתי להיות בפגישה הזאת, ושם שמעתי אותו במו אוזניי אומר למשפחות: אם תתמכו בדרישה להקדמת הבחירות זה יפגע בחטופים שלכן” (גיא לוי לא מסר תגובה עד לשעת סגירת הגיליון).
המטה, אומר צור, מעולם לא עסק ברעיון הקדמת הבחירות. "הנושא לא עלה אף פעם, אף אחד לא התעסק בזה, זו הייתה פרנויה. היו במטה לא מעט אנשי ימין, הוא לא היה קפלניסטי, גם בקרב המשפחות יש הרבה מאוד תומכים בממשלה. זה לא עניין אותנו. באמת באנו לעזור. אבל בלשכת ראש הממשלה בדקו מי שייך למי בקרב אנשי המטה, זה היה מבחינתם הדבר הכי חשוב".
6 צפייה בגלריה
”לא עסקנו בהקדמת הבחירות, זו הייתה פרנויה". כיכר החטופים | צילום: :Ammar Awad, רויטרס
בסופו של דבר, הקמפיין המאורגן להחלשת מטה המשפחות דרך מיתוגו כ"שמאלני" הצליח, וצור נאלץ להודיע על פרישתו. "ההישג הגדול שלהם היה שהם הצליחו לזרוע בלב המשפחות את החשש שיאונה רע ליקירים שלהן אם רונן ימשיך להיות במטה", אומר לובטון, וגוילי מוסיפה: "לא רק רונן. בכלל, כשהן עושות רעש".
רובינשטיין מסמן את נקודת האל-חזור בנאומו הטלוויזיוני של נתניהו מינואר 24'. "הוא אמר בשידור חי שהפגנות משפחות החטופים מחזקות את חמאס, וזה היה האות לקמפיין מטורף נגדנו. במבט לאחור, ברור לי שהוא ראה בלחימה את מטרת-העל ורצה לדחות ככל הניתן את הפסקות האש להחזרת חטופים, אבל אי-אפשר להפקיר חטופים כשיש מטה משפחות חזק, כך שמשימת-העל שלו ושל צוותו הייתה להחליש את מטה החטופים. פשוט הפרענו לו להפקיר. חטופים שנרצחו יכלו לחזור בחיים, כולנו יודעים את זה. וההחלטה לבחור בדרך אחרת על פני החזרת החטופים הייתה זקוקה לשקט תעשייתי, ובזה הם עבדו, והצליחו. כי כמעט כל הנוכחים בשיחה הזאת עזבו את המטה".
עזיבתו של צור בפברואר 2024 הביאה, בתוך זמן קצר, גם לעזיבתם של רובינשטיין וזלמנוביץ'. "הם הצליחו בקמפיין נגדנו, חד-משמעית", גוילי וצור אומרים. "אני אקריא לך ציוץ של טל גלבוע, אחת מדוברות נתניהו, מ-7 במרץ 2024, שבוע אחרי שעזבתי ושלושה שבועות אחרי שרונן עזב", רובינשטיין שולף. "וזה הולך ככה: 'לקח זמן עם רונן צור, עוד טיפה זמן עם חיים רובינשטיין, וזה יקרה גם איתכם, כל מי שהוא סדין אדום'".
× × ×
זמן קצר לאחר העזיבות שינה מטה משפחות החטופים פניו. נמרוד סבח, יועץ התקשורת של דודי אמסלם, החל לפעול כיועץ ואמרגן חיצוני עבור המטה. לימים גם הוא עזב. ברקע יפה דרעי קראה לבני המשפחות לפנות לקב”ה, ולא אליה או אל בעלה. "המטה קצת הלך לאיבוד", לובטון אומר, "והמשפחות ביזבזו כמה חודשים כשניסו לעבוד עם אסטרטגיה שאמרה 'בואו נחבק את ביבי ושרה'".
במקביל, הפכו משפחות החטופים מקונצנזוס כל-ישראלי לאירוע פוליטי והרסן מולן הותר, ברחוב ובוועדות הכנסת. מותר ללעוג, מותר להשמיץ, מותר לזרוק מהמשכן בכוח. המושכות שוב עברו ידיים, עד שהמטה הצליח שוב להציב את המאבק לשחרור החטופים בתודעה הישראלית ולא רק, כשאפילו טראמפ הודה שלא יכול היה להתעלם מההפגנות ההמוניות.
מחוץ למטה, המשיכו צור ורובינשטיין לייעץ למשפחות. רובינשטיין היה שותף להקמת "מועצת אוקטובר" יחד עם כמה משפחות שכולות, שבשיתוף ויקי כהן, ענת אנגרסט ולישי לביא-מירן יזמו ב-17 באוגוסט האחרון את יום ההשבתה במשק. "זה היה בעיניי אחד הימים החשובים ביותר במאבק למען החטופים", רובינשטיין אומר. "עם מיליון ישראלים שיצאו במהלך היום לרחובות, זו הייתה הנקודה שהמאבק חזר להיות מאבק. משפחות עלו לירושלים, הבינו שעיקר המאמץ צריך להתרכז שם, ואז בכירים אמריקאים הראו לנשיא את תמונות המפגינים מכיכר החטופים והוא אמר וואו, ומשם זה התרומם מחדש".
בדיעבד, יש משהו שעליו תרצו לתת קרדיט לממשלה או לאנשיה?
צור: "בתחילת דצמבר 23' התחילו להגיע שרים למטה המשפחות בדחילו – מאוד חששו שיגרשו אותם. והראשונה שהגיעה הייתה מירי רגב, והיא ישבה עם המשפחות שעתיים-שלוש והייתה שיחה מאוד טובה ומקצועית, והיא שאלה מה צריך, ונזקקנו לעזרה עם חברות תעופה ונסיעות בתחבורה ציבורית, והיא סידרה את הדברים ושאלה: אתם צריכים קשר לעוד שרים? ואמרנו שצריכים קשר ליואב בן צור, שר הרווחה אז, ובתיווך שלה הוא הגיע למחרת עם מנכ"לית ביטוח לאומי והם פתרו הרבה מאוד בעיות ושלחו גם את שר הבריאות אוריאל בוסו, שישב איתם שעות, והפגישות האלה היו מעולות ועזרו למשפחות. לעומתם, מישהו כמו בצלאל סמוטריץ', שהתנה סיוע כספי בזה שהם יקבעו מי יובילו את המטה, או עמיחי שיקלי, טיפוס נאלח שפעל כדי לפגוע במטה – אז ראית למי יש לב יהודי וציוני ופטריוטי".
היה שלב שבו התייאשתם? שחשבתם שזה לא ייגמר בטוב?
"לי לא היה ספק שתהיה הבנה של המשפחות שההליכה יד ביד עם הממשלה סותרת את האינטרס שלהן, ושהן ייצאו בסוף למאבק מחודש", צור אומר, וגוילי מבהירה שידעה שזה לא יוכל להיגמר ברע: "אפשר לפלג, להסית, אבל הציבור היה בעד החזרת החטופים לכל אורך הדרך, בכל סקר אפשרי. ולכן היה לי ברור שהם יחזרו בסוף, שזה לא יהיה רון ארד".
אם המטה לא היה קם בשבוע הראשון למלחמה, מה לדעתכם היה קורה?
צור: "היינו מקבלים כאוס ממשלתי. בדיוק כמו זה שחוו המפונים וכפי שחווים חיילים פוסט-טראומטיים שאף אחד לא מטפל בהם, ומשפחות נפגעי הנובה. והמטה הזה היה בית במובן הכי עוטף ורחב של המילה. הוא נתן תקווה וגם פתרונות, ואנשים הגיעו למטה גם אם לא היה להם מה לעשות בו, רק כי שם חיבקו אותם, ושם היה להם עם מי לדבר ובמי להסתייע".
זלמנוביץ' מאמין – מניסיונו כמי שייסד בהמשך את קרן "קמים" לתמיכה במעגלי המשפחות בכל הקשור לחזרה למעגלי החיים והתעסוקה – ש"המטה יצר לאנשים בית להגיע אליו". וחיים רובינשטיין מזכיר את הכדור שהעיניים מוכרחות לנוח עליו עכשיו, כשהפרק הזה, סוף-סוף, מאחורינו: "הכי חשוב זה ועדת חקירה ממלכתית, שכשתקום תצטרך לחקור בין היתר את אופן ניהול המו"מ ולשים על השולחן, בפני כל אזרחי ישראל, את ההזדמנויות שפוספסו ואת למעלה מ-40 חטופים שהיה ניתן להחזיר בחיים, והם חזרו בארונות. בשביל שיום אחד יהיה פה טוב יותר, הכל חייב להיות על השולחן. והדרך היחידה לשם היא ועדת חקירה ממלכתית".
