סוף-סוף הלב שלי שלם בחזרה. אלו מסוג הרגעים שהמילים נגמרות ורק חיוך ענק ממלא את הפנים. היציאה מהחושך אל האור היא תחושה אמיתית של לידה מחדש. אחרי אינסוף תפילות, תקוות, ומאבקים - גלי וזיו שלי חוזרים הביתה, יחד עם כל האחים שלנו שנותרו בשבי חמאס. המילים האלה נראות כמו חלום.
גלי בא להיות איתי בבוקר אותה שבת שחורה של 7 באוקטובר. מאות מחבלים פרצו אלינו הביתה בכפר עזה, והפכו את הבית שלנו לגיהינום. עברנו יחד את רגעי החטיפה, את הצעקות, את ההלם שאחריהן. בחודשיים הראשונים בשבי הייתי עם זיוי – שנינו ניסינו לשרוד, להאמין, לשמור על ניצוץ קטן של תקווה. ועכשיו, כשהם חוזרים, משהו בי סוף-סוף נרפא. הנשימה חוזרת, לאט-לאט. בפעם הבאה שבלומפילד יתמלא בצהוב, אני מדמיינת אותנו שם, שלושתנו, שרים, צוחקים, מתחבקים חזק. אחרי כל מה שעברנו, אין דבר שמרגיש כל כך חי.
גלי שלי, זו הפעם האחרונה שאני אומרת לך תודה שלא בפניך, כי מחר אני כבר אגיד את זה פנים אל פנים. תודה על אותם רגעים שעברנו יחד בחדר שלי בדור צעיר, רגעים של אימה ופחד שלא יישכחו לעולם. תודה שבחרת להיות איתי, ולא לבד. שנשארת לידי, גם כשהעולם שלנו נעלם. מכאן והלאה – תמיד נהיה יחד.
אני כבר עשיתי כברת דרך בשיקום שלי, ואני יודעת שהדרך של כולנו רק מתחילה. לא מבטיחה שיהיה קל, לא מבטיחה שנחזור להיות מה שהיינו – אבל אולי נלמד פשוט להיות. עם כל מה שנשבר, עם כל מה שנשאר. להתהלך בעולם בלי להבין הכל, אבל עם ידיים (פחות שתי אצבעות) שמחזיקות חזק, ועם לב שעוד מסוגל להרגיש.
בפעם הבאה שבלומפילד יתמלא בצהוב אני מדמיינת אותנו שם, שלושתנו, שרים, צוחקים, מתחבקים חזק. אחרי כל מה שעברנו, אין דבר שמרגיש כל כך חי
