בן יצא מהבית ב-7.10 מבלי שנקרא, הוא יצא מהבית מתוך צו פנימי, מחובר, בהיר וצלול. המכתב שכתב עוד באותו היום נפתח במילים: "אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו..." והמשיך: "אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל".
בן יצא מהבית מדויק וברור.
בן יצא ולא שב.
אני עומדת אל מול החדשות והדיווחים והרגשות בי גואים. חברתי מיה אוחנה מורנו נתנה לי עצה טובה איך להכיל את כל זה, היא נתנה לי מילה אחת שמאחוריה עומד כל כך הרבה: עדינות. לתת מקום לעדינות, ובעדינות לחוות את כל מה שקורה - את השמחה המתפרצת כמו גם את הצער והכאב של כולנו, ואת עומק היגון שלי.
האם זאת בקשה מוגזמת מאיתנו? האם זו דרישה לא מתקבלת על הדעת מנבחרי הציבור שלנו, מאנשי וערוצי התקשורת? לבחור מילים. לבחור את המילים שיכילו את כל מה שאנחנו חשים כעת. אני חושבת שזו זכותנו, אני חושבת שמחובתנו לדרוש זאת. בגלל הרגע הזה ובשביל כל הימים שעוד נכונו לנו.
אנחנו מייחסים כל כך הרבה למילים. ככה אנחנו בנויים - אנחנו עם שנושא בחובו סיפור, החגים שלנו הם סיפור בנוי ממילים, בכל שנה ושנה בחג הפסח - החג שבו הפכנו לעם - המצווה היא לספר, משפחה-משפחה, חבורה-חבורה. מעל דפי המשנה והגמרא והמדרשים אנחנו קוראים ויכוחים ודיוקים, אגדות, מסורת שלמה נפלאה ועשירה של מילים.
כבר שנתיים שאנחנו מנסים למצוא מילים (ומוצאים) לאסון שקרה לנו, לרוח הישראלית שפיעמה בכל כך הרבה נשים ואנשים שיצאו מביתם להגן, להדוף, להביס, לתמוך, לשקם, לבנות, לנטוע.
אני כותבת כאן משום שקרה לי אסון ונתתי לו מילים, משום שבני אהובי השאיר לנו מילים. בכל רחבי מדינת ישראל ובעולם כולו מתנוססות על סטיקרים מילים על גבי מילים שהשאירו לנו הנופלות והנופלים, וגם מילים שבחרנו אנו כדי לתת מקום ונוכחות, וקריאת כיוון מאלה שכבר אינם.
אנחנו עם של מילים. אנחנו זקוקים למילים. לפעמים אני לא מאמינה איך המנהיגים שלנו משתמשים במילים כדי להשחית את האחווה, להרחיק אחים מאחיות, איך המילים הופכות לכלי מלחמה, אבל אם לא נדרוש מההנהגה שלנו אחרת - זה מה שנמשיך לקבל.
בן, שאני מתגעגעת אליו עמוקות, כמעט ולא מופיע לי בחלומות. אבל בליל שישי האחרון הוא הופיע, לרגע קצר ומאוד עוצמתי. הוא עמד בין הסוכה שלנו לבין פתח הבית, על גבו תרמיל גדול מאוד, כמו התרמיל שלקח ב-7.10. בחלום ישבתי בסוכה והתבוננתי בו, מביט אליי בחיוך המתוק שלו ונכנס פנימה אל הבית.
זה היה שבריר שנייה, אבל כשהתעוררתי הבנתי. בחלום בן חזר הביתה מהמשימה. הוא חוזר לבית שלו, שלנו. הוא חוזר הביתה אל המשימה הבאה.
גם אנחנו, כעת, לאחר שנזכה לראות בעינינו את שיבתם של אחינו ואחותנו, צריכים לשוב הביתה, לתת חיוך למי שלידנו, לתת חיוך לכואבים שבינינו, להניח לרגע את התרמיל ולהיות נכונים למשימה הבאה. זה הבית המשותף של כולנו ואנחנו אחראים גם עכשיו ומעכשיו לכל מה שייעשה פה, לכל מילה שתיאמר פה.
בן, כמו רבים ורבות, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, יצא ב-7.10 מהבית, עם תיק גדול, עם בהירות, עם חיבור לאדמה, עם אהבה לכל אדם מאיתנו שצועק לעזרה, במחשבה על ההווה שלנו ועל העתיד. הוא יצא מהבית וכתב: "אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל". אני תובעת מכולנו עכשיו לעשות בדיוק את זה, לשמוח ולהודות על הזכות להגן על הארץ והעם ולבחור במילים שמסמנות לנו אופק, שנותנות לנו תקווה, שמציבות לנו יעד לשאת אליו עיניים, שתובעות מאיתנו להיות אחים ואחיות.
מילים - הרבה מילים - להרכיב מחדש את השיבה של כולנו הביתה. בדיוק כמו בן, שהופיע לי בחלום ונכנס הביתה למלאכת הבית.
בעדינות.
הבו לנו מילים.
בנה של שרית זוסמן, רס"ל (מיל') בן זוסמן ז"ל, לוחם בהנדסה קרבית, נפל בדצמבר 2023 בקרב בצפון הרצועה. הוא היה בן 22 במותו.
בן, שאני מתגעגעת אליו עמוקות, כמעט ולא מופיע לי בחלומות. אבל בליל שישי האחרון הוא הופיע, לרגע קצר ומאוד עוצמתי. כשהתעוררתי הבנתי. בחלום בן חזר הביתה מהמשימה. הוא חוזר לבית שלו, שלנו
