ככל שמתבררים פרטי הסכם הפסקת האש, שמטרתו המוצהרת היא לסיים את המלחמה ולא רק להסתפק בהחזרת החטופים, כך מתבהר עד כמה הקולות הכי ניציים בשלטון נדרשים להתעמלות אמנותית כדי להצדיק את הישארותם סביב שולחן הממשלה, תוך היאחזות פתטית בהצבעה חסרת החשיבות שלהם נגד ההסכם.
אפילו הצעד הראשוני ביותר, זה שלא מרחף בחלל התיאורטי אלא יוצא לדרך ממש עכשיו, כלומר שחרור 250 אסירי עולם (מתוך 270 בסך הכל) ועוד הרבה מאוד אסירים פלסטיניים, הוא אירוע בבחינת ייהרג ובל-יעבור אצל שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית. לשאלה בכמה אחוזים בדיוק מהשטח צה"ל נשאר בזמן התהליך, שמוצגת כהישג, אין שום משמעות בהקשר האידיאולוגי: ב"ניצחון מוחלט" לא משחררים רוצחים.
אפילו העקרונות שהציגה ועדת שמגר לעניין השבת שבויים וחטופים, בבת עינו של סמוטריץ' ("כמעט כל פורענות התחילה מאיזושהי עסקה, ולכן עלינו לאמץ את המלצות הוועדה“), לא באים לידי ביטוי.
אלא שגם בליכוד, ובקרב דוברים בולטים מאוד המזוהים עם הימין בתקשורת, הימים האחרונים הם פסטיבל של טיעוני פלסטלינה וממתקי גומי, במטרה להציג את ההסכם כמעשה גאונות מדיני.
אלה שהסבירו בלהט אירוטי מדוע אסור בתכלית האיסור לנסות בעזה את מודל לבנון, עכשיו טוענים שזה בדיוק מה שהיה צריך לייחל לו. אלה שהתקוממו רק מעצם המחשבה על מעורבות זרה בפירוז עזה, שלא לדבר על תפקיד כלשהו של הרשות הפלסטינית, תולים את יהבם בספקולציה שאולי זה לא יקרה (נשמע סביר) וישראל תוכל לחזור להילחם בקלות (קצת פחות כשלתוך המשוואה נכנסות מדינות כמו טורקיה וקטאר). פתאום, התקפי הזעם כלפי כל מי שטען שלא ניתן להשמיד את חמאס נעלמו לטובת הסכם שבו חמאס חי וקיים.
וזה עוד לפני שמזכירים את הזיות הטרנספר (כיצד השרה גילה גמליאל ממשיכה בחייה לאחר קריסת "תוכנית גמליאל-טראמפ"?), שהפכה בשלב מסוים למדיניות ישראלית מוצהרת: במסיבת עיתונאים ב-21 במאי, לפני חמישה חודשים בלבד, נתניהו הודיע כי הוא "מוכן לסיים את המלחמה בתנאים ברורים שיבטיחו את ביטחון ישראל", שהאחרון שבהם הוא "אנחנו מבצעים את תוכנית טראמפ... תושבי עזה שירצו לצאת, יוכלו לצאת". והנה, אחד מאותם "תנאים ברורים" התפייד כלא היה. האם זה אומר שביטחון ישראל בסכנה?
מילא, אם הייתה הכרה בפער התהומי שבין ההצהרות הנחרצות לעומת המציאות המורכבת: ישראל לא יכולה להילחם אפילו שעה כשנשיא ארה"ב נעמד על רגליו האחוריות. אפילו המחלוקת בדבר היכולת לסגור עניין הרבה קודם ולחסוך חיי אדם הייתה ראויה, אם לפחות הייתה הודאה בתום לב: ההסכם הזה שונה מאוד ממה שנאמר שאפשר וחייבים לקבל. זה כמובן לא המצב, מאותו הטעם שלא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית והמנדט לא הוחזר לעם לאחר מחדל שלא היה כמותו: למה מה קרה. במקום, נתניהו וחסידיו משווקים את ההסכם כהגשמת כל מטרות המלחמה ותנאי הסיום שלה, ואילו מצד סמוטריץ' ובן גביר מדובר באירוע שמאפשר הישארות בממשלה. או במילים אחרות: סטירה מצלצלת בפרצופה של האינטליגנציה.
פלא שהם מעדיפים להתבכיין על שריקות בוז?
נתניהו וחסידיו משווקים את ההסכם כהגשמת כל מטרות המלחמה ותנאי הסיום שלה. זאת סטירה מצלצלת בפרצופה של האינטליגנציה