1. בשבת האחרונה צילמה עינב צנגאוקר סרטון של מכונת כביסה פועלת.
בגדים מסתובבים, קצף. בד מתערבב בבד במקצב המוכר של התוף. פעולה מוכרת וטריוויאלית כל כך, שבשנתיים האחרונות נשללה מיותר מדי אמהות ואבות בישראל. מעשה יומיומי שהפך פריבילגי בחסות מציאות בלתי נתפסת, בחסות סיוט. ״בחיים לא שמחתי לעשות ככה מכונת כביסה״, אמרה עינב ברקע; ״עירבבתי יחד את כל הצבעים״. פרסומות שמבקשות למכור לנו תכשירי כביסה עושות את החיבור בין ריח ורכות לבין בית, אהבה וביטחון. אסטרטגיה שיווקית עתיקת יומין שמבוססת על פסיכולוגיה של חושים ורגש. מי הייתה מאמינה שיום אחד נרגיש את זה עמוק בעצמות, שנשב ונבכה מול סרטון של מכונת כביסה פועלת? ״זה מטורף״, חזרה ואמרה צנגאוקר ופניה פתאום נראו אחרת. אנחנו מכירות ומכירים טוב מאוד את הפנים האלה. יותר מדי זמן שהן לא רק פנים של אישה פרטית, אלא של מאבק לאומי; מאבק על ילד, מאבק על בית, מאבק על דמותה של החברה. מאבק של אמא אחת שהרימה מדינה שלמה כדי שתוכל שוב לעשות את המובן לנו מאליו: לחבק את הבן שלה. עוד מעט, עוד קצת, מתן שלה בזרועותיה.
"ההתרגשות בשיאה", אמרה ל"7 ימים" רגע לפני השחרור המיוחל כל כך. "במשך שנתיים אני חולמת על הרגע הזה. לשמוע אותו קורא לי 'אמא', לחבק אותו יחד עם אילנה ואחיותיו. לראות אותו מחייך וצוחק אחרי שנתיים שלא ראיתי. סוף כל סוף המשפחה שלי תהיה שלמה". אבל גם בימים האלה היא מבהירה שהסיפור לא תם ולא נשלם. "אלו היו עבורי שנתיים של גיהינום שמגיעות לסיומן, אבל כמו לי גם למשפחות החללים מגיע לסגור מעגל, ואנחנו נמשיך ונעמוד לצידן עד שהחטוף האחרון יושב ארצה".
2. צנגאוקר לא לבד, כמובן.
מאחוריה, מלפניה ומצדדיה משפחות שאין מטפורה שתיטיב לתאר את המלחמה העיקשת שניהלו עבור היקרים שלהן. יידרשו שנים כדי לחבר את המילים הנכונות. אבל בצנגאוקר היה משהו שתפס את הבטן. שהפך אותה לסמל. אישה מזרחית וימנית מאופקים שגידלה לבד את מתן ושתי אחיותיו, נטלי ושני. האחרונה אובחנה כחולה בניוון שרירים. ״את יודעת, יש סטיגמות על חד-הוריות, על מזרחיות, על פריפריה, ולמתן תמיד היה חשוב שלא יזלזלו בי״, היא סיפרה לי בראיון ל"ידיעות אחרונות" במרץ 2024; ״כשהיינו יוצאים לארוחות או לקניות היה חשוב לו שאצא מטופחת, שאשקיע בעצמי. בגיל 16 הוא יצא לעבוד כמלצר באולמות אירועים ובכסף שהרוויח דאג לקנות לאחיות שלו בגדים, נעליים, ציוד לבית הספר. מאז שאחותו אובחנה הוא היה מלווה אותה לטיפולים משלימים שלוש פעמים בשבוע, מפסיד ימי עבודה. הכי טוטאלי למשפחה. בחגים עשה את כל הקניות לבית - בשרים, שתייה, בגדים לאחיות שלו, בחר לשני כיסא מגרמניה. כל הזמן דאג להרים אותן, שלא ירגישו שונות. את מבינה איזה בן אדם?״ מאז שנחטף מניר עוז יחד עם זוגתו, אילנה גריצ׳ווסקי (שהצטרפה למאבק להשבתו עם חזרתה מהשבי), צנגאוקר לא הסכימה להרגיש שקופה ויצאה לקרב של חייה. ״נשים מנומסות לא עושות היסטוריה״, כתבה הפרופסור מהרווארד לורל תאצ׳ר אולריך במאמר מ-1976. צנגאוקר לא הייתה צריכה לדרוך בהרווארד כדי להוכיח איך תיאוריות הופכות מציאות. חמישה חודשים לתוך המלחמה נפגשנו לראשונה. היא עמדה ליד שער בגין בקריה עם תמונה של מתן וחיכתה לרכבי השרד, מקווה להיישיר מבט למקבלי ההחלטות, אולי לפגוש בעיניים טובות. אולי מישהו מהם יפתח חלון. יושיט יד. מדי פעם ירדה גם לכביש. כוחותיה כאילו לא תאמו את גופה הכחוש, את עיניה השקועות, העייפות. ״שער בגין זה שער מתן, הנתיב שאני חוסמת - נתיב מתן. אני עיקלתי אותם למדינת ישראל, שאלופה בעיקולים ובהוצאה לפועל. אני מכירה את זה טוב מאוד״, אמרה. ״אני לא מפחדת משום דבר כי הנורא מכל כבר קרה לי - מתן נחטף מהבית שלו, עם פיג׳מה, יחף. אני לא בוחלת, ולא אבחל, בשום אמצעי. אני אמא שנלחמת על הבן שלה, וכל עוד הבן שלי לא בבית ראש הממשלה צריך לפחד ממני כי אני הולכת להפיל אותו מהכיסא. אין שום כוח שיכול לעצור אותי. תגידי לי, לא היית עושה את אותו דבר בשביל הילד שלך?״ זה היה השבוע האחרון שבו צנגאוקר עמדה כמעט לבד בבגין. ההמונים הגיעו לתמוך בה ובמשפחות החטופים, למורת רוחם של מי שניסו לצבוע אותה, אותם ואת המאבק כפוליטי.
3. יולי 2024, אחריה.
״היום 281 באוקטובר״, נכתב על שלט של אחת הצועדות מתל-אביב לירושלים, בהפגנה בת ארבעה ימים שהובילה צנגאוקר וננעלה בעצרת מול הכנסת. רבבות צעדו אחריה בשרב. גם יו״ר ההסתדרות ארנון בר-דוד קרא לאזרחים להצטרף, להביע תמיכה במשפחות ובמאבק. האחות נטלי צנגאוקר בת ה-20, גיל שבו נשים עושות סנפלינג בדרום אמריקה, עשתה סנפלינג מגשר המיתרים וריססה עליו באדום את צמד המילים ״די לטרפד״.״אמא של חטוף לא צריכה לעמוד ביום קיץ חם ולצעוד מתל-אביב לירושלים!״ צעקה עינב בערב בעצרת. ״היא לא צריכה לדרוש מראש הממשלה שלא יעז לטרפד את העסקה!״ גם בשנה שאחר כך היא תצעד בשרב. כניסתה למשכן הכנסת נמנעה לא אחת בטענה שהיא מפירה את הסדר. אם נלחמת על חיי בנה, ומי שאמונים על ביטחונו מעירים לה על הסגנון. ״במקום משה, במקום אברהם, במקום בודהא, במקום ישו״, כתב המשורר אהרן שבתאי; ״במקום הדגל הכחול-לבן, במקום ההמנון, 'התקווה'… אני רואה ביום, רואה בלילה, רק את הפנים, רק את פניה של עינב צנגאוקר״.
4. כשמדברים על עינב צריך לדבר גם על אילנה.
זוגתו של מתן, שחזרה מהשבי אחרי 55 ימים ובמקום ללקק את פצעיה שלה הצטרפה מיד למאבק להשבתו, להשבת כולם, נלחמת על בן זוג שנמצא יותר זמן בשבי חמאס מאשר בדירתם המשותפת בקיבוץ. שניהם עבדו כדי לפרנס את משפחותיהם הגרעיניות - הוא את משפחתו באופקים, היא את משפחתה במקסיקו - והחלו לרקום חלומות על משפחה משותפת. אך במקום ללבוש שמלת כלה באולם יקר מדי עם אוכל מטוגן מדי, גריצ׳ווסקי לבשה שחור ויצאה להילחם על אהובה, למעט הפעם שערכה מיצג ובו עמדה תחת חופה עם מי שחלמה שתהיה חמותה לעתיד. זה כבר לא יהיה קשר רגיל של חמות-כלה. אלה לא שתי נשים רגילות.
5. "כפרה עליך אני".
שלוש מילים שמקפלות בתוכן את כל שירי וסיפורי האהבה שנכתבו אי פעם. שלוש מילים שנועלות את הפרק האפל הזה, הבלתי הגיוני, בחיים של משפחת צנגאוקר. פרק שהתחיל באסון לאומי והמשיך במאבק עיקש ובלתי מתפשר, שסומן על ידי כל מי שליבו גס כפוליטי. כאילו אהבה ודאגה של אם לבנה זו אג’נדה ולא הדבר הכי חזק בטבע.
ביום שהודיעו לעינב שבנה בכורה בדרך הביתה היא סיפרה לתקשורת שקנתה לו “ויטמינצ’יק”. ניואנס קטן שמוכר לכל מי שאי פעם החזיקה בדבר היקר בעולם: ילד. הרי גם הבחור בן ה-25 הזה, גיבור ישראל ששרד את הבלתי ייאמן, הוא הילד הקטן של אמא שלו. היא יודעת מה הוא אוהב. היא לא יכולה לישון כשבליבה הידיעה שהוא צמא. לפעמים משקה קר הוא לא רק משקה קר. הוא גם לב שחזר לפעום. לידה מחודשת. “אתה רוצה לשתות?” שאלה אם את בנה, ולנו לא נותר אלא לגמוע את הסוף הטוב הזה, שלא כולן זכו לו.
צנגאוקר כבר הודיעה שמאבקה לא תם עד שלכל אחת מהן יהיה קבר לעלות אליו. ועכשיו זה זמן להיכרות מחודשת; היא את הילד שלה ששרד כנגד כל הסיכויים, והוא את אמא שלו שכבר אינה רק שלו. מישהו כבר יספר לו שאמו מאופקים דורגה ברשימת מאה הנשים המשפיעות של ה-BBC. סוקרה בהרחבה ב”הניו יורק טיימס”. זכתה בפרס “אמת לכוח” כהוקרה על פעילותה ואומץ ליבה. אף אחד לא מעז לזלזל בה. הערב, בשולחן השבת של צנגאוקר, ידלקו נרות. יעמוד בקבוק ויטמינצ’יק. באוויר יהיה ריח כביסה נקייה. ובין ידיה מתן שלה, שחזר הביתה.
