שוב ושוב, בשנתיים האחרונות, רציתי להיות חלק ממדורת השבט בכיכר החטופים – האחים האהובים שלי שנחטפו. ובכל פעם, משהו מנע ממני. משהו באוויר, בפס הקול הכואב, שהרגיש לרוב כאילו הוא שייך רק למחנה אחד, כאילו הכאב על החטופים הוא נחלתם הבלעדית של מי שמתנגדים לממשלה.
נכון שלפעמים נתנו מקום והסכימו לארח אנשים ממחנה הימין או מהציונות הדתית על במות צדדיות עם טקסי שירה ותפילה, אבל תמיד כאורחים החייבים לסור לכללי בעלי הבית.
השבוע, ברגע השיא של השמחה הלאומית, עם שובם של אחינו ואחיותינו הביתה, הגיעה התשובה הכואבת ל"למה". שריקות הבוז הצורמות שקיבלו את שמותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר רון דרמר לא היו רק מחאה נגד אנשים – הן היו ביטוי עמוק וצורב לפילוג שהרעיל אותנו, לפצע הפתוח שמסרב להגליד.
אי-אפשר להתעלם מאחריותו הכבדה של נתניהו, לצד כל ראשי מערכת הביטחון, למחדל הנורא של 7 באוקטובר והמחיר ששילמנו. הביקורת כלפיו מוצדקת, הכעס עצום. אבל הבוז הפומבי, מול נציגי נשיא ארה"ב וכלפיהם, היה רחב ועמוק יותר.
הוא היה בוז לכל מי שלא נמנה עם "המחנה הנכון", לכל מי שהעז לחשוב אחרת על הדרך במאבק, גם אם ליבו נקרע מדאגה לחטופים לא פחות. הוא היה בוז לכל מי שראה במלחמה הזו לא רק את הכישלון, אלא גם את הגבורה וההישגים הבלתי נתפסים מול אויב שאיים להשמידנו. והוא היה בוז לכל מי שלא היה שותף לדרישה לשחרור החטופים בכל מחיר ולעצירת המלחמה.
הכיכר הזו, שהפכה למרחב שבו חלקים גדולים מהציבור הרגישו לא שייכים, לא הצליחה להכיל מורכבות. היא לא ידעה להכיל את העובדה שמלחמה, על כל זוועותיה, אינה אירוע סימטרי. מחיאות הכפיים לאמירות קושנר על סבלם של "חפים מפשע" בעזה, כאילו ניתן להשוות בין קורבן לבין סביבה תומכת טרור, היו צורמות לא פחות מהבוז. גם קריאות התודה לנשיא טראמפ, כאילו הוא זה ששילם את המחיר ונושא באחריות כלשהי למנוע את טבח 7 באוקטובר הבא, היו מפגן פוליטי מנותק.
צריך לומר ביושר: גם במחנה הימין לא חסכו בהטרלות ובתדלוק השנאה והפחדים משמאל. אבל הכיכר, שהייתה אמורה להיות הלב הפועם והמאחד של כולנו, הפכה לעיתים לזירת התגוששות של מחנה אחד. הבוז לא היה רק לנתניהו, אלא לכל מי שהואשם בהיותו "משיחי", "מקריב חטופים", או כל סיסמה אחרת שנועדה להוציא אותו ממרחב הלגיטימיות הישראלי, למרות מחיר הדם ששילם להשבת החטופים ולהכרעת האויב כדי למנוע טבח דומה.
כעת, עם סגירת הפרק הזה, עם חזרתם של החטופים הביתה, ניצבת בפנינו הזדמנות היסטורית, ואולי אחרונה, לריפוי. אנחנו חייבים לקיים כאן שיח חדש. שיח של שותפים למדינה, שאינם מוכנים להמשיך במסע ההרס העצמי של שנאה וחרמות. מרחב ציבורי חדש שבו לא חייבים להסכים על הכל, אבל חייבים, פשוט חייבים, להתייחס זה לזה בכבוד הדדי וכשותפים שווים לאתגר הלאומי בשיקום מדינת ישראל ועם ישראל.
שריקות הבוז הצורמות שקיבלו את שמותיהם של נתניהו ודרמר לא היו רק מחאה נגד אנשים – הן היו ביטוי עמוק וצורב לפילוג שהרעיל אותנו
