כי זה הרגש הדומיננטי, העז והמיידי ביותר שרוב הישראלים (ראו סקרים, אם לא יצא לכם לשוחח עם ישראלים לאחרונה) חשים כיום כשנאמר השם "נתניהו". בוז.
כי זה גם הרגש שהנשיא טראמפ עצמו חש לא פעם ואף נתן לו ביטוי ("הוא מז*** אותי!").
כי הדדיות בקשר: נתניהו מעולם לא הפגין דבר להוציא בוז וביטול למאות אלפי הישראלים הטובים שניסו לדחוף, להתחנן, לשכנע, לעסקה לשחרור החטופים. כי נתניהו מעולם לא הטריח את עצמו לכיכר החטופים. כי נתניהו לא השמיע, מאז 7 באוקטובר, מילת אמפתיה, הבנה או הכרה בודדה במה שכולנו עברנו, ובכל רגע שבו צולם, הביעו פניו רגש בולט אחד: בוז. אז בוז גם לך.
כי נתניהו ובנו הצמידו למאות אלפי הישראלים הטובים, המשרתים והתורמים האלה כינויים כמו "אספסוף", "פלנגות פשיסטיות" ו"תופעות הזויות", ובמילים אחרות: הם בזו קודם.
כי הו, הממלכתיות! איך אפשר לשרוק בוז לנתניהו מול נציג דיפלומטי אמריקאי! איפה ההתנהגות?! וזה בא לאחר שנים של מחיקה מכוונת – מטעם נתניהו וממשלתו – של כל סממן ממלכתי בישראל. אז אם אין ממלכתיות בשום מקום, אין אותה גם בכיכר החטופים, גם לא מול נציג אמריקאי. יש בוז.
כי מימון חמאס כאסטרטגיה; כי דחיית עוד ועוד התרעות מפורשות של ראשי צבא ושב"כ; כי טבח 7 באוקטובר ויותר מזה – 8 באוקטובר, היום שבו נתניהו התאושש מספיק כדי לעשות את הדבר הראשון החשוב מכל מבחינתו: להיפגש עם יועציו התקשורתיים כדי להאשים את כל העולם מלבד את עצמו בהכל – כל זה לא מעורר שום רגש להוציא בוז.
כי לאורך כל הזמן שחלף נתניהו עשה הכל – ולאור היום – כדי להעדיף את חיי ממשלתו על פני חיי החטופים, כולל הפרת עסקה, כולל חיסול משאים ומתנים, כולל כיבוש עזה מחדש, כולל התקיפה הכושלת בקטאר. דיבורים – וסיכות חטופים על הדש – לא אומרים כלום; מעשים אומרים הכל. ומעשיו של נתניהו – האיש שעובד תמיד רק בדבר אחד: להישאר בעבודה – מעוררים בכל אדם הגון תגובה אינסטינקטיבית בודדה: בוז.
כי נתניהו ממש חושב שמגיע לו להמשיך. שאין ולא אמורה להיות שום נשיאה באחריות או מחיר כלשהו לשלם על אירוע בסדר גודל של 7 באוקטובר שמתרחש במשמרת שלך ובאחריותך. שאפשר פשוט לשכוח ולהשכיח ולתחמן ולשקר ולגזלט ולא לחקור ולא להציע בדל השתתפות בצער, קמצוץ אחריות, שביב הסקת מסקנות, אלפית חרטה, מיליונית מחשבה נוספת על התאמתך לתפקיד. ואדם כזה, מה לעשות, מעורר בעיקר בוז.
כי אם כבר מדברים ישירות עם טראמפ – וזה מה שישראל השפויה עברה לעשות – אפשר לשתף אותו גם ברגשותינו כלפי מי שכבר מזמן לא מייצג את רובנו המכריע. כאמור, הוא יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים.
כי זכותו של סנטימנט עממי לבוא לידי ביטוי ספונטני בהתכנסות עממית גדולה, כל עוד מדובר בדמוקרטיה. מדובר בדמוקרטיה, נכון?
כי במלאת שנתיים ל-7 באוקטובר, בזמן טקס המשפחות, מול כל הפצעים הפתוחים עדיין, הערוץ של נתניהו שידר את צהלות "הפטריוטים" תחת הכותרת "ושמחת בחגך!" – במה שהיה מיצוי מושלם של הלעז והבוז הממשלתי כלפי כאבו הנורא של רובו המכריע של הציבור הישראלי. איך חשבתם שנגיב? בוז.
כי אם לא היינו בזים לו, היינו בזים לעצמנו. תסתכלו מקרוב על הפנים של עירית לינור ויותם זמרי ויתר חברי פאנל "הפטריוטים" במשדר ההוא; הן תקועות במבוכה בשולחן. הם בזים לעצמם. אבל הם מתפרנסים.
כי בדיוק כמו בתעלול הילדותי הישן שבו מבקשים ממישהו לפתוח את הברז בבית ולהגיד מה יוצא משם: מה חשבתם שייצא, קולה? אחרי שנתיים שבהן הביא נתניהו את ישראל למקום המפולג, המסוכסך והנמוך בתולדותיה – בכל מדד קיים – מה חשבתם שייצא? רק בוז.
כי היה צריך למחוק את הסעיף הזה מרשימת הדברים שאנחנו צריכים להספיק לעשות: לשרוק בוז לנתניהו מול מישהו שבאמת מקשיב. ושומע.
כי בסך הכל שרקו לו בוז, מי ישמע. לא הובילו צעדה ובה ארון מתים שעליו רשום שמו. תתמודד.
