6 באוקטובר היה הסוף של חיי הקודמים. למחרת עזבתי בית, שלושה ילדים, ויתרתי על פטור האמהות והתגייסתי כקב"נית ביחידה קדמית. המילואימניקים היו המצפן שלי, ה"למה" שהנחה אותי. כשומרת השפיות, עליתי לשמירות במוצב הנפש, בין הומור חד של לוחמים לשפה צבאית חדשה שלמדתי להכיר. זכיתי לחוות "אחוות לוחמים" אמיתית. אך השתיקה שלהם, כבדה וייחודית, חילחלה בי. השברים בתוכי נערמו: זוגיות שמתחה כל גבול, ילדים שהמתינו, טראומות עבר פרטיות שקמו לתחייה. שום דבר מאלה לא עצר אותי.
"אמא שלי הורגת אזעקות", סיפרה הקטנה שלי בגן, כשניסתה בעצמה להבין לאן נעלמתי עם כל הכבוד ל"ביחד ננצח" הזה. באחת השבתות כשחזרתי ביקשה ממני שאביא לה רסיס מעזה, כאילו המלחמה היא חנות מזכרות.
מתחת לצחוק, הסדקים שלנו, המילואימניקים, זועקים: בין מבטים אבודים, לתחושת זרות במקום שהיה לנו לבית, לנשימות לא סדירות. מצאתי את עצמי תוהה: האם בכלל קיימים חלקי חילוף ל"פאזל המילואים" שלנו, או שנמשיך לחיות עם חלקים חסרים לעד? למדתי על בשרי בשנתיים האלה שנבירה בעבר לא מרפאה; היא מושכת לאחור. שמה שצריך זה זמן – מרחב לנשום, דשא ירוק ליפול בו בלי ציפיות.
אל תצפו מאיתנו המילואימניקים להדביק את פער השנתיים – בעבודה, באיחולי שבת שלום, באירועים שפיספסנו, ברגעים עם הילדים שבהם לא נכחנו, בפערים מול בני הזוג. תנו לי להפתיע אתכם: אמנם חזרנו, אך אנחנו לא באמת פה. מתי נשוב באמת? אין לדעת. האם המלחמה שלנו באמת הסתיימה? האם נחזור להיות מי שהיינו? כנראה שלא, או בוודאות שלא. חוסר השגרה הפך לשגרת חיינו, חוסר היציבות – לדבר היחידי שיציב בחיינו. תבינו! החזרה הביתה היא הדבר הכי לא יציב עבור אלה ששנתיים נלחמו בחזית.
שמחת תורה, שנתיים אחרי. בפארק, עם ילדיי, שמש רכה, צחוק ילדים, בועות סבון מתפוצצות. הקטנה מושכת בידי, מזכירה את הרסיס שביקשה מעזה ושואלת מתי תקבל אותו, כאילו המלחמה היא שקית הפתעות. ולי גם נותרה שאלה: מתי נוכל שוב לרקוד כאן, בלי לסרוק את האנשים, בלי לקפוץ מכל רעש? מתי אנחנו, ששנתיים נלחמנו בחזית, נקבל רסיס של שקט? עכשיו תורי לבקש מכם: תהיו רגישים אלינו, תנו לנו זמן לאסוף את הרסיסים של חיינו, למצוא את הדרך הנכונה עבורנו להצליח לנשום שוב.
הכותבת היא קב"נית במילואים
