אילו הייתי הורה לחטוף, קרוב לוודאי הייתי מבקש שהמדינה תשלם כל מחיר כדי להשיב את הבן שלי. גם אילו הייתי חולה במחלה סופנית הייתי מבקש שסל התרופות יספק לי את התרופה, אפילו התוצאה הייתה שימותו יותר אנשים, אבל אחרים. חייך קודמים לחיי חברך. זאת בדיוק הסיבה שבגללה מנהיגי המדינה לא היו צריכים לשאול את עצמם, "מה היית עושה אילו היה מדובר בבן שלך?" אלא כמה אזרחים צפויים להיפגע, לרבות חטופים, חיילים ונפגעי טרור, בכל אחת מחלופות הפעולה שבפניהם, וכיצד תשפיע כל החלטה אפשרית על האינטרס הלאומי הכולל.
אילו היה מדובר בבן שלי, הייתי מנצל לטובתי כל מניפולציה רטורית או רגשית העשויה לשכנע אחרים לקבל את עמדתי. בוויכוח על סל התרופות הייתי מפעיל כל אמצעי המחשה שיביא להזדהות של רבים ככל האפשר עם המחלה. בדיון על עסקאות עם האויב הייתי מסביר שמאזן הערכים הנכון איננו השוואה בין חייו של הבן שלי לבין חיי ההרוגים הצפויים במקרה שחמאס יישאר חמוש על גבול היישובים, אלא שיש להוסיף למאזן גם את ערך הערבות ההדדית, שהערך הזה חל על הסולידריות עם החטופים אך לא עם נפגעי פעולות טרור בעבר ובעתיד, ושהוא חשוב מן היכולת לקיים התיישבות במערב הנגב. הייתי מקבל בשמחה תמיכה ומימון מגורמים פוליטיים, יהיו מניעיהם אשר יהיו. אדם קרוב אצל עצמו.
מרבית משפחות החטופים פעלו כפי שאני הייתי פועל. עיקר מאבקן לא כוון לדה־לגיטימציה של חמאס ודרישותיו, אלא לממשלת ישראל ולנכונותה להיענות לדרישות. סיסמתן לא הייתה let them free אלא bring them home. הן דרשו "את כולם עכשיו" והבהירו בכל שלב שכוונתן לנסיגה מיידית לגבולות 6 באוקטובר עם ערבויות בינלאומיות שלא יאונה לחמאס כל רע. הממשלה עמדה בלחץ באופן חלקי, הפעילה כוח צבאי וניהלה מו"מ איטי. יש להודות: האיטיות הגדילה את סבלם של החטופים וכנראה הביאה למותם של כמה מהם, בהשוואה לחלופה של נסיגה מיידית וערבויות בינלאומיות לשביתת נשק מול חמאס בקו קיבוצי הנגב, אולם הביאה לתוצאה עדיפה מבחינת האסטרטגיה הלאומית, הקטינה את החשש לטבח עתידי ואיפשרה את חזרת היישובים בבטחה יחסית.
נניח לשאלות המדיניות הציבורית ונתמקד באינטרס של החטופים עצמם. בחוכמה שלאחר מעשה, כאשר התוצאות ידועות, אולם לא מה היה קורה בתרחישים היפותטיים חלופיים, קשה לדעת אם פעולותיהן של אותן משפחות, שבחרו בדרך המאבק להגדלת נכונות המדינה לשלם מחיר תמורת החזרת החטופים, הועילו ליקיריהן או הסתברו בדיעבד כמקח טעות. מצד אחד, ניתן לשער שהמאבק הגדיל במשהו את הוויתורים שהמדינה הסכימה לעשות תמורת השחרור. ייתכן שבלעדיו, בהיעדר ויתורים מרחיקי לכת, לא הייתה נעשית עסקה עד עכשיו. מצד שני, הלחץ שהפעילו המשפחות השפיע לא רק ביחס שבינם ובין הממשלה, שכן הוא היה ידוע גם לצד השני. ייתכן כי ידיעתם של חמאס ושל המתווכות שיש בדעת הקהל בישראל כוחות משמעותיים הדוחקים בממשלה להסכים לוויתורים מפליגים הקטינה את נכונותם שלהם לוותר, האריכה את המו"מ ואף גרמה לחמאס לענות את החטופים לשם הגברת הסחיטה. פרסומי חמאס הידהדו את דרישות המשפחות והתכתבו עם אוצר המילים שלהן, ואפילו מרגלים איראנים בישראל קיבלו תמורה בעבור הפצת סיסמאות הלקוחות מן המחאה האנטי־ממשלתית. לא מן הנמנע כי אילו המשפחות היו נמנעות מקריאה פומבית להעלאת המחיר, היה המו"מ קצר יותר ומכאיב פחות.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
