570 ימים של כאב, בכי, חרדה, מדים, אבק ובוץ, דאגות פרנסה – ובין לבין, געגוע. געגוע לשגרת החיים. געגוע פשוט לנשום. כשיצאתי בבוקר 7 באוקטובר לא תיארתי לעצמי שהמדים יהפכו לפריט הלבוש המשמעותי ביותר שלי. עברתי בין יחידות, גבולות, פגשתי לוחמים צעירים ממני בשלושה עשורים עם עיניים בוערות ואמונה שלמה בצדקת הדרך, וגם ותיקים בני 70 פלוס שכבר ראו הכל.
החרדה האישית שלי לא נבעה רק מהקרבות, אלא גם מהעובדה שעומר, בני הבכור, שירת כלוחם בהנדסה. חוסר הוודאות, השקט שבין ההודעות, הידיעה שאתה במערכה בזמן שגם הבן שלך נלחם, הולידו פחדים שלא הכרתי קודם. במהלך השנתיים הללו גם בני הצעיר, עמית, הספיק להתגייס ליחידה מיוחדת.
איבדתי חברים. לא חיילים – חברים. אנשים שצחקו איתי בבוקר ויצאו איתי לפשיטות ומבצעים שמהם לא חזרו. שמותיהם חרותים בי, לא רק בלב, אלא בכל נשימה. כל אחד מהם הוא סיבה לקום בבוקר, להמשיך ולספר. לצידם פגשתי מפקדים שלימדו אותי מהי מנהיגות אמיתית – הראשונים לקום ולהסתער.
אחד מהם הוא צורי דיל, מג"ד 82 בחטיבה 7. את צורי פגשתי בתחילת התמרון הגדול, כשהיה מג"ד 198. במהלך אחת ההתקפות הוא נפצע מטיל נ"ט, אך שלושה ימים בלבד לאחר מכן חזר לשדה הקרב כי לא היה מסוגל להשאיר את לוחמיו לבד בחזית. אליו הצטרפתי כסמג"ד ב', ולחמתי לצידו לאחר שאיבד את סמג"ד הגדוד שלו, דביר פימה ז"ל. בסיום התמרון הראשון המשיך צורי לפקד על גדוד 82, והוביל אותו בקרבות קשים. זמן קצר לפני "מרכבות גדעון ב'" שאלתי אותו מה חסר לו ומה הוא צריך. הוא הסתכל עליי ואמר שלוש מילים פשוטות: "אני צריך אותך". וכך, בלי הרבה מחשבה, ולאחר שכבר הייתי בתחילתה של חזרה לשגרה, שבתי להילחם איתו, לצידו, כמו שתמיד היה ברור שיקרה. בעודי כותב את הטור הזה, אני עם גדוד 82 סוגרים מעגל עם משימה שקיבלנו – אבטחת החטופים החיים החוזרים לארץ. עבורנו, כלוחמים, זוהי זכות גדולה.
אחרי 570 ימים אני מביט אחורה ומבין: למדתי על אומץ, על כאב, על חברות, על מסירות, על הקרבה של לוחמינו האמיצים, שבלעדיהם החזרת החטופים לא הייתה אפשרית. אבל יותר מהכל למדתי על אהבה – אהבה למי שלצידי, לאדמה שמתחתיי, ולעם ששולח אותנו שוב ושוב כדי לשמור עליו.
