שכונת היו"ר / ברי סחרוף פותח את "כמה יוסי" הנצחי במילים "לשכונה ההיא קראו על שם יושב ראש הכנסת". השבוע התברר שיושב ראש הכנסת הוא שהפך את המשכן לשכונה. אמנם לא בגלל אמיר אוחנה ישראל נראית יותר מאי פעם בתור עוד כוכב על הדגל האמריקאי, משהו בסדר הגודל והחשיבות שבין וירג'יניה המערבית לדקוטה הצפונית. הוא לא מספיק חשוב כדי לחולל תמורות כאלה, אבל בכוחו לקחת את ביקורו ההיסטורי של נשיא ארה"ב ולנצל אותו לטובת תצוגת תכלית של כל מה שמכוער, בריוני, ציני ורעיל בהתנהלות השלטונית של שלוש השנים האחרונות.
מצד שני, אישיות משולחת רסן ונטולת כבוד מינימלי לכללי הטקס באשר הם כמו דונלד טראמפ אמורה לאהוב את זה: האיש הרי לא מסוגל לשרוד פאקינג נאום "שלום" בלי להשמיץ את קודמיו, גם ביום כל כך מרגש של החזרת החטופים (והיה מביש לשמוע את מחיאות הכפיים הישראליות בזמן הזה, כאילו שג'ו ביידן לא זינק לטובת המדינה כשהיא עשתה במכנסיים אחרי 7 באוקטובר). אם כך, הוא בוודאי התרשם מהתשוקה הבלתי פוסקת לדרוס, להקטין ולהשפיל: את נשיא בית המשפט העליון שלא הוזמן למרות היותו סמל שלטון, את היועצת המשפטית לממשלה שהודרה למרות שהיא ממשיכה לכהן בהתאם לחוק, ואת הקהל הרצוי במעמד כזה שהוחלף בעסקני מפלגה שצריך לפנק לקראת הפריימריז המתקרב אלינו לרעה.
במוצאי החג, אחרי שנשיא המדינה נזכר לגנות את התנהלות אוחנה, האחרון השיב לו ש"מי שרומס את הכנסת בהחלטותיו לא יכול לצפות להזמנת כבוד ממנה". אם זה הקריטריון, אוחנה אמור לקבל צו הרחקה של כמה עשרות קילומטרים מהמשכן.
זה כן הזמן / ובכל זאת, חסד עשו אוחנה ושולחיו עם החלקים הנרחבים בציבור שלא מעניינים אותם – כלומר כל מה שמחוץ ל"בייס" – משום שחוסר האיפוק אפילו ביום של קונצנזוס (ועוד אחרי הבכיינות עקב אירוע הטרור המכונה גם "שריקות בוז") הבהיר שלא תהיה תקופת הסתגלות: המאבק על כללי המשחק לא מתחדש משום שהוא אף פעם לא נפסק.
אם כבר, אקט כה מובהק ובוטה של ערעור הלגיטימיות של בכירי מערכת המשפט (בזמן שראש הממשלה מלהג על "שלום בתוכנו" ומתאפק לא להתפקע) לא יכול להיתפס במנותק מאחת הסוגיות החשובות ביותר בטווח המיידי: הקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדלי 7 באוקטובר, שאת חבריה ממנה נשיא העליון.
הדרישה הזאת, שהדבר היחיד שיותר בסיסי ממנה זה לחם ומים, הופכת עם סיומה הפורמלי של המלחמה לעניין שכבר אין תירוצים (או לפחות תירוצים רציניים) לדחותו. אפילו סוחרי סם האלחוש הפופולרי, "זה לא הזמן", כבר מבינים שעליהם להתקדם לעבר המוצר הבא. אולי הגיע תורו של "זה לא המקום".
במובן הזה, הזובורים למיניהם נגד הנשיא יצחק עמית והיועמ"שית גלי בהרב-מיארה הם לא "פוליטיקה קטנה" ואפילו לא "קמפיין בחירות": זה אותו מאמץ לעצב מחדש את יחסי הכוחות במדינה, והפעם עם בונוס שמנמן של מניעת או סירוס חקירה עצמאית ונוקבת על היום הנורא בתולדות האומה. והפעם, למחנה שמנגד אין טראמפ או וויטקוף שיושיעו: יש להם רק את עצמם.
כדור נגד כאב / בשולי החזרה מהגיהינום, תמיד מדהים ללמוד על מקומו המשמעותי של הספורט בכלל והכדורגל בפרט בחייהם של אנשים, שזה עתה יצאו מהמקום הנמוך ביותר על הפלנטה: האחים גלי וזיו ברמן עולים על מדי מכבי תל-אביב, מתן אנגרסט וגיא גלבוע דלאל עם צעיף מכבי חיפה, איתן הורן חולף עם המסוק מעל אצטדיון טרנר של הפועל באר-שבע.
לפני יותר מ-35 שנה הבינו הבמאי ערן ריקליס והתסריטאי איל חלפון משהו דומה, כשיצרו את הסרט האיקוני "גמר גביע", שבו משה איבגי נאלץ להחליף ביקור מיוחל במשחקי המונדיאל בהתפלשות אלימה בבוץ הלבנוני. החזון אז היה ניצוצות של הבנה בין השבוי והשובים על רקע משחק ילדים שהתפתח לשפה המדוברת בעולם. הסיכוי לראות סרט כזה היום שווה לאפשרות שנבחרת ישראל תצליח לסיים משחק מול נבחרת טובה בלי לחטוף שלישייה לפחות.
מאידך, ייתכן שגם זאת נחמה עבור המשוחררים: יש כל כך הרבה דברים חדשים להתרגל אליהם אחרי שנתיים בתנאים תת-אנושיים, לפחות נבחרת ישראל בכדורגל (ככל שאפשר לקרוא לזה ככה נוכח הפערים) עדיין גרועה, בדיוק כמו פעם.
בשלוש מילים / השלום מתעכב קמעה.
משפט בשבוע: "מיסטר פרזידנט, אולי תיתן לו חנינה?" (נשיא ארה"ב פונה לנשיא הרצוג בכנסת. כנראה לא שמע שהתיקים נגד נתניהו "קורסים כמו מגדל קלפים")
אור התוף / לא יהיה מוגזם לומר, שבקצה של אלפי שירים שהוקלטו בישראל נמצאים המקלות של אשר פדי ז"ל, המתופף שהלך לעולמו שלשום. מתוכם יש אחד מתאים במיוחד לימים אלה, "אלוהים" של שלום חנוך, שבו פדי תומך באגרסיביות את הזעם הדחוס של המילים, שכמותן קשה לשמוע בימים שבהם אתאיזם נתפס כמעט כמו בגידה. יהי זכרו ברוך.
