בין החזון למזרח תיכון משגשג וחדש לבין פתרון הבעיה הפלסטינית ניצבות אנו, משפחות המילואים. רק השבוע מלאו שנתיים ללחימה רציפה. מערכה שנוטלת מאיתנו את שארית הכוחות, אך לא את האמונה. אני אשת לוחם במילואים. רואת חשבון במקצועי, אמא של יהונתן, תמר ורוני. בשנתיים האחרונות בעלי ואב ילדיי גויס לחמישה סבבים. 740 ימי לחימה - חצי מהם במדים, וחצי באי-ודאות בלתי נסבלת.
ובזמן שהם נלחמים, אנו, הנשים, מנהלות קרבות אחרים. הילדים שלנו טרודים במחשבות האם אבא ייהרג בתוך הטנק או מחוצה לו במקום במחברות החשבון והעברית, ואילו אנו - יולדות לבד, מפילות לבד, מפוטרות לבד, מסיעות ללימודים, חוגים, וכן - ללא מעט טיפולים רגשיים. כך עוברים הימים והשבועות, הודעה על סבב נוסף - השישי במספר. ובכל מקום; בעבודה, בחדשות, בגינה, גוערים בפליאה: "אבל זהו, נגמרה המלחמה".
רבותיי, המלחמה עוד לא הסתיימה, היא רק שינתה את צורתה. אך קל לפטור "אל תצאו יותר", קל להשתיק את המצפון כשהידיים נקיות מאבק, קל ואולי נעים להאמין שתם הקרב שלא אתם נלחמתם בו, כשלא אתם אלו שנשאתם את המחיר הכבד כל כך.
20 אלף פצועים - כך לפי הפרסומים. והמספר עוד יכפיל את עצמו - כשרמת הכוננות, הפיזית והמנטלית, תפחת. התחושה היא שזו אינה "הפסקת אש" או "הפוגה", אלא המשך הפקרה - איטית וכואבת. בזמן שאבות ילדינו, רבים מהם - פצועים בגופם או בנפשם, נקראים שוב ושוב לשדה הקרב, ישנם רבים מדי כשירים, בריאים - אשר ממשיכים בשגרתם; חלקם מעולם לא גויסו, ואחרים העדיפו לשמור על ביתם הפרטי תחילה.
דווקא עכשיו, יש לנו בקשה אחת: הצטרפו אלינו. עכשיו, כשניתן לצפות ולאחל להקלה בעומס, לדרגת סכנה פחותה, זאת ההזדמנות שלכם, של כולכם, לסייע בשיקום הרוח הישראלית, להשיב את תחושת הביטחון, המוסר והערבות ההדדית - ולהצטרף אלינו מתחת לאלונקה. ואם אינכם יכולים, לכל הפחות עזרו לנו להחזיק מעמד. אל תפגעו, אל תוציאו לחל"ת, אל תתעייפו במקומנו. תנו לנו כתף, מקום בלב ובשיח. תנו לילדים שלנו תחושת שייכות, לחיילים שלנו מרחב לנשום, ולנו את הזמן להירפא - ביחד.
הכותבת היא יו"ר "פורום נשות המילואימניקים" ואשת מילואימניק