שנתיים חלפו מאז היום השחור ביותר בתולדות מדינת ישראל. התקופה שקדמה ל-7 באוקטובר נשכחה באופן מובן, אך התאפיינה בפילוג חריף ובעוינות בינינו לבין עצמנו. כפי שקרה לאורך כל ההיסטוריה, דווקא בזמנים בהם אנחנו הכי מפולגים, דואגים אויבינו המתחלפים להזכיר לנו כמה אחדותנו חיונית.
לאור סיומה של המלחמה ובשעה טובה של חזרת החטופים ארצה, מטרתנו העיקרית כעם היא לא שיקום הרצועה או פתרון לבעיה הפלסטינית, את זה נשאיר לקבינט. מטרתנו העיקרית ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל היא לדאוג שהאחדות שאפיינה אותנו בתקופת המלחמה לא תישאר נחלתן של שעות חירום בלבד, אלא תישאר כדרך חיים שנרצה לאמץ גם בזמנים רגועים ושפויים יותר. אני מאמין שזה לא רק אפשרי, אלא הכרחי.
במהלך תקופת האשפוז שלי בשיבא לאחר פציעתי במלחמה, זכיתי לביקורים של כל שכבות האוכלוסייה. הכרתי יהודים מכל קצוות העולם ושוחחתי עם פוליטיקאים ופעילים מכלל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית. כולנו מכירים באותם עקרונות ומאמינים באותם ערכים, כל אחד בדרך שונה ובראייה קצת אחרת כמובן, אבל הבסיס שלנו זהה ומשותף.
אני מאחל לנו, לסיום המלחמה, שנדע להיות מאוחדים כפי שידעו להיות הדתי, הדרוזי והחילוני - ששהו זה לצד זה במיטות החולים, לאחר שנפצעו בשדה הקרב. כפי שידעו להיות הימני, השמאלנית והמרכזניק שחלקו את צינוק חמאס במשך שנתיים. וכפי שידענו להיות עם אחד בגאווה, בדמעות ובתפילה למען גיבורינו שנפלו, אחינו שהיו בשבי ולוחמינו האמיצים שהגנו בגופם ובנפשם והביאו לסיום המלחמה הזאת.
אני מאחל לנו שנדע לצמוח מתוך השבר. כשם שחברים פצועים רבים כל כך חזרו בשנית ובשלישית אל שדה הקרב, עושים את צעדיהם הראשונים בעולמות השדה החברתי, במסדרונות המנהיגות - במטרה לשנות, להשפיע, לבנות ולהיבנות, כך גם ישראל מוכרחה להפוך את הפצע, שעוד יוסיף לדמם - לכוח מניע לעבר הווה ועתיד טובים יותר.
המלחמה אולי נגמרה, אבל המבחן האמיתי מתחיל עכשיו - לקום מהחורבן. יחד ננצח.
הכותב הוא פצוע מלחמת חרבות ברזל, מוביל תוכנית המנהיגות "מפרש לבן" – עמותת לפרוש כנף
