1. חישוקים בנגמ"ש
זה לא סוד שנתניהו אוהב לחשוב על עצמו כעל צ'רצ'יל הישראלי, ולא בגלל החיבה המשותפת לסיגרים. עוד לפני המלחמה הוא הקפיד להצטלם אין־ספור פעמים עם ביוגרפיות של מי שנחשב לבריטי הדגול בכל הזמנים. כמי שגם קרא אותן בעיון, נתניהו ודאי זוכר שהמנהיג הנערץ עליו ניצח במלחמה אבל הפסיד בבחירות אחריה. גם אם נניח רגע לפערים בין הניצחון המוחלט ההוא לבין ההסכם המעורפל עם חמאס, לנתניהו יש מסקנה: עד לבחירות הוא יצטרך להוכיח שהוא לא רק מנהיג למלחמה אלא גם לשלום.
5 צפייה בגלריה
(וטראמפ, השבוע בכנסת. מי שלא היסס לקרוא לחנינה, עשוי להמליץ לציבור להצביע מחל | צילום: Saul Loeb/AP)
לשם כך הוא צריך זמן. לא יותר מדי, אבל כזה שיאפשר לו להרחיב את הסכמי אברהם. אנשיו הקרובים מדברים על שבעה פוטנציאליים – אבל גם שניים יספיקו: עם סעודיה ואינדונזיה. ההדלפות על ביקור נשיא המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם היו נמהרות וחפוזות בחסות האופוריה של נאום טראמפ, ואולי גם חיבלו בקצב התוכנית, אבל הציר בין ירושלים לג'קרטה מתוחזק כבר זמן רב. רמזים למכביר ניתנו, כולל "שלום" בעברית מעל דוכן האו"ם בחודש שעבר.
לא רק את לקחי צ'רצ'יל זוכר ראש הממשלה, אלא גם מסקנות אישיות, טריות יותר: ב־2020 הוא עמד על מדשאות הבית הלבן עם הסכמי אברהם, וכחצי שנה לאחר מכן הפסיד בבחירות ואת השלטון. ולכן, כל התקדמות מדינית תהיה כפופה לשימור הבלוק החוסם שיש לו בבית, ובמסגרת שתאפשר לשותפים הקואליציוניים להישאר נאמנים. ביטול הנסיעה לשארם, שכמו האורח מאינדונזיה באה לעולם כשטראמפ נכנס למליאה ונפחה את נשמתה בטרם יצא ממנה, היה רגע של גבולות גזרה. בין אם מקבלים את התירוץ הרשמי על קדושת החג, ובין אם את ההסבר ההגיוני יותר – על החשש מפריים עם ארדואן או לחיצת יד עם אבו־מאזן – בכל מקרה נתניהו נשאר בבית בגלל מי משותפיו. החרדים או הסרוגים. הוא לא ויתר ולא יוותר על הגוש. חלומות השלום נוגעים גבוה בשמיים, אבל לעולם לא יתנתקו מהאילוצים הקואליציוניים שעל הארץ. ראשי ממשלה אחרים אגב, שלא הבינו את הכלל הבסיסי הזה, מצאו את עצמם נוסעים לוועידות שלום כדי לגלות בשובם שאין להם ממשלה.
טראמפ, בנאומו חסר התקדים מכל בחינה, הגיע לעזרת חבר עם מסר כפול לאגף הימני של הממשלה: הבשורה הרעה – המלחמה הסתיימה, בפקודה. הבשורה הטובה – אתם ניצחתם בה. בהרבה דבש הוא עטף את ההודעה הזאת, שעומדת בניגוד להתחייבויות של ממשלת ישראל בשנתיים האחרונות, כשהוא מנסה לשכנע את חבריה שהפעלת הכוח מיצתה את עצמה. זה יחסית הצליח. טראמפ, שאמר לא לשני החלומות של הימין העמוק (ריבונות והגירה), זכה לתרועות נלהבות מסמוטריץ' ובן גביר, ולא בגלל שהתרגום הסימולטני לא עבד כיאות. מי כמוהם שמח לשמוע, מנשיא המעצמה החזקה בעולם, את הניתוח שלפיו למרות 7 באוקטובר, מצבה המדיני והביטחוני של ישראל ערב שמחת תורה תשפ"ו עולה על זה של ערב שמחת תורה תשפ"ד. רק היה חסר שיגיד שזו תקופה של נס.
2. מתי נתפזר
אחרי ההסכם הבלתי אפשרי עם חמאס, בקואליציה מדווחים – להבדיל וכו' – על פריצת דרך של עוד מבוי סתום: חוק הגיוס. טיוטה עמומה אמורה לסלול את דרכה של ש"ס לקואליציה גם בלי להבטיח חקיקה. מזכיר הממשלה עו"ד יוסי פוקס, שכבר התיימר לספק חוות דעת משפטיות במקום שהייעוץ המשפטי סירב, ניסה בחודשים האחרונים לנסח בעצמו חוק. גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון ביסמוט מנסה לגלגל מסמך במתווה שהוסכם ערב המלחמה עם איראן, מינוס. כלומר, עם עוד כמה קיפולים לדרישת החרדים. לצורך זה נמצא פטנט: טיוטת החוק תוצג בשם יו"ר הוועדה, אבל לא בשם הוועדה. זו הדרך לעקוף את היועצת המשפטית מירי פרנקל שור, שלא יכולה לחתום על המסמך. בטח לא אחרי הקווים האדומים שהציבה בנוסח החוק עם היו"ר הקודם אדלשטיין.
למה בכלל כדאי לנתניהו כל כאב הראש הזה? הוא לא רוצה לחדש את מושב הכנסת בסוף החודש עם קואליציה בלי רוב במליאה, וגם נערך לאפשרות שבן גביר בכל זאת יחליט לפרוש לפני שהוא יספיק להשלים את כל מה שתיכנן בדרך אל הקלפי. לעוצמה יהודית כדאי לנהל קמפיין בחירות מחוץ לממשלה, בשביל הבידול. ש"ס צריכה בדיוק את ההפך: אריה דרעי רוצה לחזור לממשלה בכל כוחו לא כדי לחזק אותה, אלא כדי לוודא שבקמפיין הוא וביבי שוב יחלקו שלט. "ביבי צריך אריה חזק", הוא כתב פעם. עכשיו אריה צריך חזק את ביבי.
נתניהו אמר השבוע שהוא חותר לבחירות כמעט במועדן, אבל אפשר להטיל ספק אם זו תוכנית פעולה סופית או רק עוד אופציה על השולחן. הדרך לשם עוברת בחוק גיוס לא פופולרי ובתקציב עם דרישות מפליגות של החרדים. את הפריימריז לראשות הליכוד, בינתיים נתניהו מתמודד נגד עצמו, הוא קבע כבר לסוף נובמבר. כיוון שמערכת בחירות נמשכת שלושה חודשים לכל הפחות, המשמעות היא היערכות לבחירות לכל המוקדם במארס. אם יוותר על המאמץ הכרוך בהעברת תקציב וחוק גיוס בשביל להרוויח עוד שלושה או ארבעה חודשי שלטון, המועד המאוחר הסביר הוא ביוני, אחרי פיזור אוטומטי של הכנסת בסוף מארס.
התווך הזה, בין מארס ליוני, מזמן לו אולי עוד הפתעת קמפיין. בחירות מיד אחרי יום העצמאות נחשבות נוחות למי שאוחז בשלטון. הטקסים הממלכתיים נותנים יתרון לראש הממשלה המכהן. והפעם נזרע הזרע לעוד בונוס חשוב: ההצהרה על הכוונה להעניק לטראמפ את פרס ישראל, כניחומים על מדליית הנובל (יוזמה שהחלה בכלל אצל חתן הפרס השנה, היזם החברתי רוני דואק), דורשת שינוי קל בתקנון ומשתלבת בלו"ז הפוליטי שלו. אם בחגים הלאומיים נזכה לעוד ביקור נשיאותי חגיגי כדי לקבל את הפרס, זה יהיה מכריע לקמפיין הליכוד. מי שלא היסס לקרוא לחנינה מעל דוכן הכנסת עשוי להמליץ לציבור להצביע מחל.
3. תיאטרון אבסורד
שום דבר בקריאה לחנינה לא היה מקרי. טראמפ אמנם חורג מהטלפרומטר, גולש עם שומעיו על זרם התודעה שלו, שולף, מתעלם מהפי־סי. זה מצחיק ומביך ומהפנט, אבל הוא יודע מה הוא עושה. הנשיא אפילו הדגיש שזה לא היה חלק מהנאום, אבל באופן מוזר, בסביבת נתניהו ידעו להגיד מראש שתהיה בו התייחסות למשפט האלפים. אחר כך טראמפ סיפר שזו הייתה החלטה של רגע, רק שמרוב מאמץ לשדר ספונטניות הוא הסגיר דרך אגב ששוחח עם נתניהו על זה מראש.
גם אופי הטקסט מעיד על תדרוך מקדים שקיבל טראמפ, שידע לפנות בדיוק אל הנשיא הרצוג, מפגין בקיאות לא אופיינית לגבי מי מחזיק במפתחות החנינה. כמו בסיפור הבאגס באני בזמנו, גם האזכור האגבי של השמפניות והסיגרים יושב בול על הקמפיין של נתניהו שהתחדש למחרת שמחת תורה. התייצבות חברי הליכוד בבית המשפט, בזימון מיוחד שיצא מהלשכה, והצעת החוק של יריב לוין, שתאפשר את צמצום הדיונים, היו הצעדים הבאים שתוכננו מראש, משלימים את אי־ההזמנה המופגנת של נשיא העליון והיועמ"שית. אגב, לא רק הם הושמטו מהזימונים. רשימת "סדרי קדימה ממלכתיים" כוללת את נשיאי המדינה בעבר וגם את יושבי ראש הכנסת, אבל רובי ריבלין לא הוזמן. גם ראשי הממשלה לשעבר לא זכו להזמנה אף שאוחנה פנה בנאום ל"סגל א' של המדינה".
ברקע מחיאות הכפיים ליוזמת החנינה נתפס גם נשיא המדינה, מובך, עומד לכמה שניות. בסביבתו הסבירו שזה היה מנימוס כדי לא להביך את טראמפ במופגן. אפילו באופוזיציה היו כמה שהריעו, אולי בחוסר קשב לטקסט אחרי כמעט שעה של נאום. בהם בלט ליברמן, שישב לא רחוק מנתניהו ולכן נתפס במצלמה. בדיעבד הוא הסביר שהוא תומך ברעיון החנינה, אבל רק תמורת פרישה מהחיים הפוליטיים.
טראמפ הוא קונצנזוס ישראלי נדיר, ולכן ההתערבות הגסה בעצמאות מערכת המשפט התקבלה בסלחנות מגומגמת. מי שחוגג את התכתיבים שלו בתחום המדיני, מתקשה להתקומם בקול מול התכתיבים מאותה כתובת, כשהם מופנים לנשיא או למערכת המשפט. זו אותה מהפכה. מדינת חסות מקבלת תקיפה בפורדו לפי הזמנה אישית אבל גם מסובבת את המטוסים אחרי פקודה בטרות' סושיאל. גם סיבוב המחווה של טראמפ מעל כיכר החטופים היה נדמה כמו גיחה מעל נתיני הקולוניה. הוא מכור לאהבה. והוא היחיד שיקבל אותה באותה עוצמה גם מכיכר החטופים וגם מהכנסת.
4. לא על החרד"ל לבדו
ההצבעה בממשלה על העסקה, לפני עידן ועידנים שנמשך שבוע, חשפה את עומק הקרע בתוך מפלגת הציונות הדתית. אורית סטרוק מדברת על "אוסלו ג'" ואופיר סופר מצביע בעד. זו לא עוד הצבעה עם חופש סיעתי, אלא מחלוקת שנוגעת ללב המדיניות בנושא הכי דרמטי בכהונת הממשלה. הפער בין סמוטריץ' לבין סופר הוא לא חילוקי דעות מקומיים, אלא פירמידת ערכים הפוכה: סופר, שהיה מוכן להתפטר מהממשלה על רקע חוק הגיוס, לא הסכים להימנע בהצבעה הגורלית אלא תמך אקטיבית בעסקה. סמוטריץ', שפורמלית עדיין שוקל פרישה על רקע אותה עסקה, זרם בתחום הגיוס כמעט עם כל דרישה חרדית. בראיון לרפי רשף לפני מספר חודשים השר סופר לא שלל שיתמודד על ראשות המפלגה, אבל מאז בוטלו הפריימריז בהצבעה חטופה ששריינה את סמוטריץ' כיו"ר לעוד קדנציה "בגלל המלחמה".
לפי הסקרים, גם אם המפלגה תצלח את אחוז החסימה, רוב הח"כים ייפלטו מהכנסת אחרי הבחירות. מלבד היו"ר סמוטריץ' יש בסיעה שבעה ח"כים מכהנים (כולל הנורווגי), אבל הסקרים חוזים לה רק ארבעה מושבים, ביום טוב. המקום הראשון כאמור כבר בידי סמוטריץ', שגם קיבל באותה הצבעה את הזכות לשריין במקום השני את מי שיבחר. נותרו עוד שניים ריאליים לח"כים ולשרים, שיצטרכו להתמודד הפעם לא על ליבם של מתפקדי המפלגה, אלא על קולותיהם של 150 חברי המרכז שלה. גם זה שינוי שהוכנס באותו מחטף.
אפשר להניח שמקומה של סטרוק, הסמן האידיאולוגי הימני ביותר, מובטח. ספק אם סופר ינסה להיות השני. בטח אם המפלגה שוב תיאלץ ברגע האחרון לחבור לבן גביר בגלל החשש מאחוז החסימה. מה עם אחרים כמו שמחה רוטמן? במפלגה יש מי שחוזה לו עתיד בליכוד, בין יריב לוין לאוחנה הוא ימצא מחנה להשתלב בו.
השאלה החשובה היא לא עתידם הפוליטי של ח"כים ספציפיים אלא הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית כולה. מאזן הכוחות בין המפד"ל הישנה לבין האיחוד הלאומי נשבר מזמן בכנסת, אבל לא בטוח שגם בציבור. יהיה מי שינסה למלא את הוואקום הזה עם פלטפורמה סרוגה מתונה, אולי לבלוק משותף עם סמוטריץ'. השם הבולט ביותר הוא עופר וינטר, שנתפס כמי שיכול להרים את המפלגה מעל אחוז החסימה, אבל יש עוד כמה שמות חדשים מהימין החילוני או הביטחוני כמו דדי שמחי, אמיר אביבי מ"הביטחוניסטים" ויפתח רון־טל, שעשויים לחבור למפלגה שיהיה בה גם גוון של ירוק זית, ולא רק של חרד"ל.
