אלוף פיקוד הדרום יניב עשור עמד השבוע על רכס עלי מונטר, הנקודה הגבוהה ביותר ברצועת עזה. 90 מטר, זה כל הסיפור. המגדלים שנבנו בעיר עזה הסתירו את הגבעה. ההרס חשף אותה מחדש. מפסגת עלי מונטר שיגר עז א-דין אל-חדאד, מח"ט חמאס, טיל קורנט לעבר אוטובוס שנסע ליד סעד. עשור סיפר לחיילים שכאשר היה מפקד אוגדת הגולן, אהב את שירו של יובב כץ (לחן: דוד קריבושי) "בתי את בוכה או צוחקת". "הביטי למעלה, בתי, אל ההר/ ההר שהיה כמפלצת/ עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר/ אך הם מאיימים על דמשק".
"עוד יש חיילים בעלי מונטר", אמר, "אך הם מאיימים על עזה".
בימים האחרונים הגיעו לארץ כמה עשרות קצינים אמריקאים שיפקדו על השלב השני בעסקה שהכתיב טראמפ. משבר החזרת החללים לא מעכב אותם. צה"ל הקצה לבסיס שלהם שטח בשדה התעופה הצבאי חצור. הם הבהירו שמדובר בפרויקט אזרחי, שישרתו בו בני מדינות שונות, גם ערביות. המחנה יוקם באזור אשקלון.
צה"ל בונה בינתיים מוצבים לאורך הקו הצהוב, הפרימטר ששירטטו האמריקאים. הקו מחלק את הרצועה לאורכה, לשתי רצועות כמעט שוות: ישראל במזרח, חמאס במערב. הקו וירטואלי – אין גדר; אין חומה. גורמים בימין הזדעקו: הפלסטינים חוצים את הקו, איפה הצבא. למהומה לא הייתה כנראה הצדקה: יש מקומות שבהם צה"ל יושב על הגדר; יש מקומות שבהם הוא שולט באש. פלסטינים הגיעו סמוך לקו כי רצו לחזור אל בתיהם שנהרסו, אל החממות שלהם. הם הוברחו בירי.
אבל הזרימה אל עזה העיר גדולה. אנשים חוזרים אל בתיהם גם אם הבתים נמחקו. נרשמת גם זרימה הפוכה: התנאים במחנות האוהלים במוואסי טובים יותר מאשר בעזה.
מספר המחבלים שנהרגו במבצע מרכבות גדעון על שני שלביו מגיע ל-3,000. מדובר במחבלים ששמותיהם ותפקידיהם מופיעים ברשומות צה"ל. המספר יגדל ככל שיתרחב פינוי ההריסות בעזה. בהיעדר גורם אחר, חמאס מנהל את הפינוי. את מקומם של הנוח'בות שנהרגו ימלאו האסירים ששוחררו.
ההישג הגדול ביותר של מבצע מרכבות גדעון ב' היה במה שלא התרחש בו: שום חטוף לא נפגע. הפרטים עדיין לא ניתנים לפרסום. אפשר רק לומר שהתכנון היה מדוקדק והמאמץ גדול. בשבועות האחרונים למלחמה העלה חמאס את החטופים מהתת-קרקע לקרקע. אולי כדי לשפר את מצבם הפיזי; אולי כדי לעצור את התקדמות צה"ל. מתן צנגאוקר, למשל, הוחזק בחאן-יונס. סביב המקום שבו היה, נוצר אי של שקט. אי של שקט נוצר גם במחנה הפליטים שאטי, במערב העיר עזה. הסיפורים עוד יסופרו.
מכבש מטורף
בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה, כתב מאיר אריאל. בסוף כל משא ומתן עם חמאס יש רוצחי המונים, אשפי טרור, שיוצאים לחופשי וחוזרים לסורם. זה מדאיג, מקומם, מסוכן, אבל זאת ודאות שממשלה אחראית חייבת לקחת בחשבון. לפני שנה טירפד נתניהו עסקת חטופים דומה לעסקה שנחתמה עכשיו. אילו הסכמנו לעסקה אז, לא היינו מחסלים את האחים סינוואר, מנמק נתניהו. הוא שוכח שבעסקה הנוכחית הוא שיגר לעזה 1,700 טרוריסטים, שכמה מהם לא מוכשרים פחות, לא מנוולים פחות, מהאחים סינוואר.
בעיניי, העסקה מוצדקת, גם בגלל ההפקרה, גם בגלל הממד הערכי, האנושי, המדיני, גם כי המלחמה מיצתה את עצמה, והנזק שכרוך בה עולה על התועלת. אבל עם שלא יודע את מחיר העסקות שהוא עושה, נידון לחיות בגן עדן של שוטים.
ביום ראשון התראיין ברשת ב' חגי לובר, אב שכול, תושב בית אל. הוא איבד את בנו יהונתן בחאן-יונס, 80 יום לאחר תחילת המלחמה. "אני לא מאמין למשמע אוזניי", אמר למראיינת, ליאת רגב. "אנשים ששנים אומרים לנו כמה נורא לעשות הסכם עם ארגון טרור, כמה נורא לשחרר מרצחים, אומרים לנו שההסכם טוב כי הוא בא מנתניהו, מהימין.
"כש(הסכם) נעשה על ידי השמאל, הם אומרים לנו שזה נורא ואיום. כשזה נעשה על ידי הימין, זה פתאום בסדר. כך גם בשמאל. חזרת החטופים היא הדבר הכי טוב שקרה לנו בשנתיים האחרונות. אבל זה גם הסכם נורא, שיביא להמשך ההרוגים.
"צריך להגיד את האמת: זה הדבר החשוב. אל תשקרו לנו".
דברים נכוחים. אותו כלל צריך ללוות את ההתמודדות עם העיכובים במסירת ארונות החללים. בצבא הניחו שיהיה קושי למצוא את הקברים של מספר חללים. ייתכן שחלקם קבורים במנהרות. במפתיע, חמאס הודיע שסיפק את כל מה שידוע לו לאחר תשעה ארונות (החלל העשירי הוא סיפור מביך לעצמו. צה"ל אחראי למותו).
ייתכן שהבעיה תיפתר בעזרת המידע המודיעיני שהצטבר בצה"ל ובמערכות מודיעין זרות. אבל העובדה שחמאס מרשה לעצמו לשקר, לצורך מיקוח או השפלה, לא מבשרת טובות.
אחד החללים שחמאס משקר לגביהם הוא הדר גולדין. 11 שנה וחודשיים מוחזקת גופתו בעזה. ביום שלישי השתתפה אחותו איילת באסיפת חירום של משפחות החללים במטה המשפחות. למחרת שוחחתי איתה.
"הממשלה מתנהגת כאילו הכל נגמר", אמרה. "המינהלת הוציאה מכתב שהחזרנו את כולם, ואוחנה מסיר את סיכת החטופים שלו. לא להאמין – הוא תולש תמונות של אנשים מקירות הכנסת, כולל חללים שעוד לא חזרו. בונים סיפור כאילו אף אחד לא יודע איפה הם. המכונה עובדת בכל הכוח, הכל כדי לשנות נרטיב.
"לצערי, זאת מכונה שאנחנו כמשפחה מכירים היטב, מכבש מטורף".
מאבק שהתחיל במינוס
כאשר קרובי השבים עומדים וקוראים מהנייר את רשימת התודות הארוכה לכל מי שעזר להם להגיע עד הלום, המסע של יקיריהם הביתה נשמע פשוט כמו דרשת בר-מצווה: מרגע שנחטפו, היקום כולו, מהקדוש ברוך הוא ועד אחרון החיילים בצה"ל, התגייס להצלתם.
נדמה לי שלא אחדש הרבה לקורא אם אציין שהתמונה טובה מכדי להיות אמיתית. החזרת החטופים לא הייתה מובנת מאליה. היא הייתה פועל יוצא של קמפיין אסטרטגי שהתמודד עם שורה של כוחות עוינים, בכלל זה כוחות עוינים בתוך המשפחות. לא במקרה, החזרת החטופים לא הוזכרה כאחת ממטרות המלחמה ב-7 באוקטובר 2023. תשעה ימים אחר כך, לאחר מאמצי שידול של השר דאז גדי איזנקוט, החטופים זכו לאזכור: ייעשה "מאמץ מרבי" להחזרתם, אמרה הממשלה. מה זה מאמץ מרבי, איך מודדים אותו, לא נאמר. פורמלית, הממשלה לא התחייבה להחזיר אותם עד היום.
הציבור הישראלי, מושפל ומדמם לאחר 7 באוקטובר, לא שש להעמיס על מצפונו עוד אסון. ארגון "פייק ריפורטר", שעוקב אחר הפעילות ברשת החברתית, דיווח בפברואר 2024 שחצי מהשיח על החטופים שלילי, ורק שליש חיובי. הימין ראה בעסקה כניעה ובגידה; המרכז-שמאל ראה בה הסחת דעת, פלסטר על פצעי המחדל.
המאבק התחיל במינוס והפך לקונצנזוס. התמיכה בעסקה, בכללה הפסקת המלחמה, הגיעה ערב החתימה ל-75 עד 80 אחוז. לאחר ביקור טראמפ היא טיפסה, קרוב לוודאי, ל-100 אחוז. תם ולא נשלם: השבוע נפתח פרק חדש, מורכב, במאבק להחזרת כל החללים. הוא יתבצע מול ממשלה מניפולטיבית ועולם אדיש.
1,566 חיילים אמריקאים שנהרגו במלחמת וייטנאם נעדרים עד היום, 50 שנה לאחר סיום המלחמה: מקום קבורתם לא נודע. כשקצינים בצה"ל ניסו להסביר לעמיתיהם האמריקאים מדוע הסוגיה הזאת טעונה כל כך בישראל, הם נתקלו במשיכת כתף.
שלשום ביקרתי בבניין של מטה משפחות החטופים ברחוב דה-וינצ'י בתל-אביב, חמש דקות הליכה מכיכר החטופים. השימוש בבניין ניתן ללא תמורה על ידי הבעלים, חברת צ'ק פוינט. הבניין המה אדם, כמעט כמו בחודשים הראשונים: שיבת 20 החטופים החיים החזירה לפעילות מתנדבים ותיקים – בגלל השיבה, למרות השיבה. על קיר חדרו של אסטרטג המטה, ליאור חורב, בקומה השישית, תלוי לוח לבן. כשחורב חזר לפעול במטה, במאי השנה, הוא כתב עליו, במרקר שחור, את המודוס אופרנדי של הקמפיין. התוכנית שלו כללה חמישה שלבים. השאיפה הייתה לטפס משלב לשלב.
שלב ראשון, העם עם החטופים; שלב שני, העם יחזיר את החטופים; שלב שלישי, רק העם יחזיר את החטופים; שלב רביעי, רק העם יחזיר; שלב חמישי, רק העם יכול. הממשלה נעדרת מהלוח; גם טראמפ נעדר מהלוח. הממשלה הייתה אויב שאי-אפשר איתו ושותף שאי-אפשר בלעדיו. טראמפ לא היה רלוונטי. התקווה הייתה שאם העם יתמוך בהמוניו, הוא יגרוף אחריו את הממשלה.
מי יטוס, מי יוזמן
הפגישה הראשונה של נתניהו עם קרובי חטופים התקיימה ב-15 באוקטובר 2023, שמונה ימים לאחר מתקפת חמאס. הבאים הופתעו לגלות בה אנשים שלא היה להם שום קשר לחטופים ולמשפחותיהם. אחד מהם היה שמואל (זנגי) מידד. העיתונאי אורי משגב, שחשף את שמו, חשף גם את עיסוקו: הוא מנכ"ל הארגון הימני "חוננו", שמתמקד בהגנה ציבורית ומשפטית על טרוריסטים יהודים. לשכת ראש הממשלה התקשתה להסביר מדוע הזמינה לפגישה את מידד ואת האחרים. ייתכן שמישהו, פקיד נטול שם, טעה בתום לב.
השנתיים שעברו מאז הבהירו את התמונה: מהיום הראשון למלחמה זיהה נתניהו את החטופים ואת עניינם כאיום. הוא לא העז להעלים אותם כליל, אבל עשה מה שיכול כדי לפצל בין המשפחות ובתוך המשפחות, לגמד את המסר, לצבוע אותו בצבעים פוליטיים. בחתירה שלו נגד המשפחות הוא היה עקבי, יעיל, ממוקד. ייתכן שהאמין, כמו רבים אחרים, שזעקתן של משפחות החטופים מעלה את מחיר העסקה. אבל לא מחיר העסקה הניע אותו, אלא ההשלכות של הקמפיין על הישרדותו והישרדות ממשלתו. כל חטאי 7 באוקטובר היו חייבים להיעלם, כבמטה קסם. נטפל בהם כשנטפל בהם. הצרה הייתה שהחטופים לא היו מסמך מסווג מישיבת קבינט. הם היו אנשים שהממשלה הפקירה את חייהם, כל יום מחדש.
נתניהו הפקיד את פתרון הבעיה בידיו של גל הירש. הירש, קצין יהיר ומנוכר, שכשל קשות כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון השנייה, הוא מינוי קלאסי של הממשלה הנוכחית: חבילת הבעיות שהוא סוחב על גבו הופכת אותו לשפוט מוחלט של מי שמינה אותו. אין לו לאן ללכת.
מינהלת החטופים שהירש הועמד בראשה רבת-כוח. היא מחליטה מי יטוס עם ראש הממשלה, מי יוזמן לפגישה עם נתניהו או עם טראמפ, מי יקבל תדרוכים ומי לא. השבוע, בעיצומה של החגיגה חוצת המחנות על שובם של החטופים החיים, המינהלת עשתה את הסלקציה שלה. השבים שהוריהם תמכו בנתניהו ירוכזו בבית החולים בילינסון. אותם ורק אותם יפגוש ראש הממשלה.
שש משפחות סומנו מראש כתומכות הממשלה. משפחות אחרות היו מפוצלות בין המחנות. היו ששינו דעה תוך כדי תנועה, בעיקר על רקע התחושה שהדרג הפוליטי מוליך אותן שולל. ייתכן שעכשיו, כשהבנים חזרו, ישנו את דעתן שוב. זאת דרכו של עולם.
בקצה היו שתי משפחות שהתנגדו אידיאולוגית לעסקה. זאת זכותן, כמובן. זכותן גם לחגוג את מימוש העסקה שהתנגדו לה. עם זאת, אני תוהה מה יחשבו הבנים שלהן כאשר ייחשפו לכל מה שאמרו האבות בשנתיים שבהן נכלאו בעזה. יש כאן בסיס למחקר מרתק.
מטה בין הקצוות
הסיסמה שטבע חורב בקדנציה הראשונה שלו במטה החטופים הייתה "ביחד לחוד ביחד": המטה יעשה את מה שמוסכם על כולם; כל קבוצה תעשה את מה שטוב לה. פורום תקווה של משפחות חטופים, קבוצת המיעוט שמימין, יתקיים לצד הקבוצה הרדיקלית שהפגינה ערב-ערב עם עינב צנגאוקר בבגין. המטה סירב לממן את הקבוצות שפעלו בנפרד. המתח גאה: היו בין המשפחות שהאשימו את המטה בפשרנות, בחולשת דעת, בחנופה. התפיסה במטה הייתה שחיבוק לנתניהו יספק לו מרחב פעולה גדול יותר לעשיית עסקה.
המטה מונע מארגוני המחאה להקים דוכנים בכיכר החטופים ולנאום מעל הבמה או להתרים למען החטופים. הם זועמים על ההדרה, אבל אין להם ברירה: מחאת החטופים והמלחמה מעלימות את המחאה נגד ההפיכה המשפטית.
המפנה היה בלילה שבין 30 ל-31 באוגוסט 2024. בלילה רצח חמאס שישה חטופים חיים בלחץ ההתקדמות של צה"ל. במטה הבינו שהזמן דוחק, וחיי חטופים נוספים בסכנה. הוא דוחק בעוד מובן: אמריקה ערב בחירות, והדמוקרטים לוחצים לעסקה.
מה שלא ידעו במטה הוא שהבחירות באמריקה דוחות עסקה, לא מקרבות אותה. פעיל השלום גרשון בסקין שמקיים קשרים מסועפים עם גורמים אמריקאיים בשתי המפלגות, עם הרשות ועם חמאס, פירסם לאחרונה את היומן שלו. הוא מאשר את מה שנכתב כאן כהשערה בעבר: נתניהו מנע עסקה בעצה אחת עם טראמפ, שביקש למנוע מביידן, ואחר כך מהאריס, הישג ערב בחירות.
מרים אדלסון נכנסת לתמונה: היא לוחצת על טראמפ לתמוך בעסקה. 150 מיליון הדולרים שתרמה לקמפיין הבחירות שלו הם טיעון מאוד אפקטיבי. בהדרגה הופך טראמפ לתקווה הגדולה: העסקה שמתבצעת בינואר, יום לפני כניסתו לבית הלבן, זוכה בחשאי לאישורו וברכתו.
נקודת המפנה הבאה הייתה מבצע ההתנקשות הכושל בדוחא. המבצע מעיר את טראמפ ומביא אותו להחלטה לכפות הסכם על נתניהו ולהבטיח לקטאר ערובה אמריקאית לביטחונה. ג'ארד קושנר מצטרף למשא ומתן. וויטקוף היה הלב; קושנר המוח, אומרים במטה החטופים. תפקידם של השניים היה להכניס את נתניהו לקוראלס.
המשבר סביב החזרת החללים הכניס את המטה לדילמה מחודשת: האם להפגין נגד הממשלה או בעדה; מה לדרוש מצה"ל; לחץ גדול מדי עלול להביא לפיצוץ. פיצוץ ישאיר את החללים בעזה. בשורה התחתונה, עת החגיגות לא הגיעה.
