השבוע שעבר עלינו נראה כמו שנתיים מבחינת האינטנסיביות הרגשית שלו, וגם מבחינת קצב ההתרחשויות. הוא החל באובדן וזעקה לעזרה, המשיך בשמחת אין-קץ ובציפייה כואבת, ונחתם בעסקנות ובפוליטיקה.
מי זוכר שרק השבוע שניים מקהילת הנובה נטלו את חייהם בידיהם מתוך מצוקה גדולה: רועי שלו, ששרד את הטבח ואיבד באותו יום ארור את בת זוגו מפל אדם, ו-ילנה גילר שבנה סלבה נרצח במסיבה. רגע אחר כך החטופים שבו הביתה ובתוך השמחה האדירה משפחות החללים התחננו לא להישכח, לא להישאר לבד בציפייה לאהוביהן. ובינתיים במסך המפוצל של הפוליטיקה, בזמן נאום טראמפ ביציע הכבוד ישבו עסקנים וראשי רשויות מהליכוד. נשיא בית המשפט העליון לא הוזמן לאירוע בניגוד לפרוטוקול ויריב לוין מיהר להוציא הודעה כי יקדם חקיקה שתאפשר לעצור את עדות נתניהו. עם כל הכבוד לניצחון המוחלט, חוזרים לעסקים כרגיל.
וכל זה מתרחש בזמן שמאות משפחות שכולות עולות שוב אל הקברים, שנתיים אחרי, ומקיימות אזכרות לנופלים ולנרצחים. איך ניתן להכיל בכלל רצף משוגע כזה?
בתום מערכה קשה כל כך ועקובה מדם יש ציפייה לקתרזיס. לסוף טוב. אבל מלחמות מתחילות בבלגן ומסתיימות בבלגן. ובתוך הבלגן הזה הנרטיב מעוצב, מה קרה ואיך, ובכל מיני צורות – לאן פנינו הלאה. יש קו מחבר בין זעקת שורדי המלחמה והחיילים, בין זעקת המשפחות השכולות הממתינות לקבר ובין המיאוס מהתנהלותם המקוממת של הפוליטיקאים שלנו. זו הציפייה הטבעית כל כך שאחרי תהומות הכאב יוכל סוף-סוף להגיע ריפוי. ריפוי נפשי ואישי, ריפוי חברתי ולאומי. הבעיה שכמו אחדות, כך גם מושג הריפוי עבר מניפולציה ולא פעם הוא משמש ככלי להשתקת ביקורת או השכחת האסון.
"יש קשר בין היכולת של האנשים הפרטיים להשתקם לבין היכולת שלנו כחברה להשתקם", טוען פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי מאוניברסיטת חיפה. "חלק מהקושי האדיר של החיים פה הוא שאנחנו כל הזמן חוששים שאם לשנייה נניח לעצמנו להתפרק, או פשוט נשמח מהרגע, מישהו יחטוף לנו את זה לטובת האג'נדה שלו.
"המתקפה החיצונית על ישראל אולי הסתיימה, אבל המאבק הפנימי בכל מיני מובנים רק החל. בגלל עוצמת האירועים פה, ובגלל השבר החברתי, קשה לנו לראות את הפרט. אנחנו נוטים לעבור לאירוע הבא כשיש עוד כל כך הרבה שנמצאים בתחילת מסע של התמודדות נפשית".
עם שובם של החטופים הביתה ושל הלוחמים משדה הקרב, עלינו להיות מרוכזים בשתי משימות מרכזיות: שיקום מערך בריאות הנפש ויצירת פתרונות שיוכלו לתת מענה לאורך זמן, ושיקום החברה באופן שכולל הכרה בגודלו של האסון והמחדל, והתמקדות במשימות הלאומיות הדחופות שעומדות על הפרק.
*
רועי שלו וילנה גילר לא לבד. רבים ורבות משורדי הטבח, מהלוחמים ומהמפונים נדרשים להתמודדות קשה ומייסרת. סיומה של המלחמה הוא תחילתה של מלחמה אחרת – מלחמה על הנפש. חלק מהותי מהמצוקה הנפשית נעוץ בבדידות גדולה מאוד, שלא פעם מתעצמת דווקא כשהתותחים דוממים והחיים שבים אל מסלולם.
"כשכולם חוגגים את סיום המלחמה, המצוקה עלולה דווקא להתגבר אצל אדם עם פוסט-טראומה או אצל מי שחוו אובדן", מסביר פרופ' לוי בלז. "אמנם הזרקורים עוברים לדבר הבא, אבל אנחנו יודעים היטב שלמערכת האנושית לוקח זמן רב להתמודד עם טראומה והיא יכולה להרים ראש גם שנים אחרי. האתגר הכי גדול של מערכת בריאות הנפש זה להעמיד שירותים איכותיים וזמינים לאורך זמן ולהתמיד בכך.
"מאז המלחמה התווספו המון מיזמים ופרויקטים חשובים של סיוע נפשי, אבל השאלה היא כמה מהמסגרות האלו יחזיקו מעמד. המערכות הממשלתיות אמורות לתת מענה לאדם הפוסט-טראומטי שיבוא עוד שנה, עוד שנתיים או עוד חמש שנים עם מצוקה מהמלחמה הזו. בשנתיים האחרונות הגיעו לטיפול אנשים שרק כעת התחילו להתמודד עם חוויות טראומטיות מצוק איתן, מלחמה שהסתיימה לפני עשור".
עוד לפני המלחמה מערכת בריאות הנפש הייתה מערכת מורעבת וחלשה. כעת המערכות יוצפו בפניות, ויידרשו להתמודד עם אותו כוח אדם ומשאבים חסרים אל מול ביקוש אדיר. נדרשת תוכנית רב-מערכתית מתוקצבת ומתופעלת היטב על מנת להתמודד עם המצוקה הזו. "באגף השיקום הבינו את גודל השעה ופתחו 'מסלולים ירוקים' עבור לוחמים שזקוקים לסיוע נפשי עוד לפני האבחנות הרשמיות. אבל במערכת האזרחית הכל יותר מורכב", טוען לוי בלז. "בסוף, אין תחליף למדינה כגוף שלוקח אחריות, שמכיר בפגיעה הנפשית ונותן לה מענה. וכרגע המערכות הציבוריות שלנו מרוסקות מבפנים. הן עצמן זקוקות לשיקום מקצועי ארוך ולא ברור למי בדיוק זה דחוף בהנהגה שלנו.
"הייתי במפגש עם שבט הנובה והמטפלים של שורדי הנובה סביב האובדנות של רועי. חלק משמעותי מהחרדה של השורדים הוא שעכשיו, כשהמלחמה נגמרה, נצפה מהם פשוט להסתגל. אבל ברור שזה לא עובד ככה. בסופו של יום, הדרך הכי טובה להתמודד עם כאב נפשי זה לחזק את השייכות. הידיעה שאני לא לבד, שרואים אותי. זו בדיוק החרדה של משפחות החללים החטופים שזועקות בזעם כשיושב ראש הכנסת מחליט להוריד את סיכת החטופים. הם מתחננים שלא נשכח אותם - שלא יישארו לבד.
"כחברה כבר הספקנו לשכוח את מי שנפלו עליהם טילים בעם כלביא והם עוד עקורים, אבל אני רואה עד כמה ההתמודדות שם רק התחילה. המסר הוא גם למערכות הבריאות, אבל גם לנו כחברה. אנחנו חייבים להפנות את המשאבים והכוחות החברתיים והקהילתיים שלנו לאותם אנשים שקופים שחוו אובדן, שנעקרו מהבית, שהיו עדים למראות קשים. אם נחזור באותה עוצמה למאבקים שלפני 7 באוקטובר, הסיכוי שנוכל לשים לב לאדם שמתמודד פוחת".
*
בתוך המאבק על ההחלמה האישית, יש תפקיד קריטי להחלמה הלאומית. בלי הכרה במחדל ובאסון יהיה קשה לנתב את הכוחות לשיקום. "בישראל אנחנו רגילים לזה שהקמת ועדה נועדה למסמס דברים, לא לטפל בהם. ובכל זאת הדרישה של המשפחות להקים ועדת חקירה ממלכתית נובעת מהצורך המוצדק להכיר רשמית בעוול", אומר לוי בלז. "יש לזה משמעות בתהליך ההחלמה. בכל פעם שעולה גורם רשמי לדבר אני מקווה שהוא יגיד משהו חומל ואמפתי מהלב. לא שנשמע את זה מהשליח האמריקאי וויטקוף בכיכר, אלא שמנהיג משלנו יבוא ויגיד במילותיו מה הוא מרגיש. שנראה אותו כואב איתנו.
"בשנתיים האחרונות אנחנו רואים כמטפלים המון אנשים שמתמודדים עם פציעה מוסרית. פציעה מוסרית היא פגיעה ייחודית בנפשו ובעולמו הערכי של האדם, שנובעת מהתנגשות בין ערכיו לבין חוויות מציאותיות שבהן הוא משתתף, עד להן, או נחשף אליהן. הפציעה המוסרית מציפה תחושות עוצמתיות של אשמה, בושה, כעס או תחושת בגידה. אנחנו פצועים גם מזה. תיקון יכול לקרות כשהמנהיגות מבינה את המורכבות הזו ולמרות כל הקושי מוכנה להכיר בעוול. הקמת ועדת חקירה ממלכתית ולקיחת אחריות של המנהיגים זה לא רק המעשה הנכון מוסרית, אלא יש לו גם אפקט רגשי משמעותי בדרך לתקומה".
*
"מסע השיקום הלאומי שלנו רק החל", אמרה לישי מירן בהצהרת המשפחות, יממה אחרי שאהובה עמרי שב הביתה. "המסע לא יסתיים עד שהחטוף האחרון ישוב ועד שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. רק כך נייצר מדינה שראויה לילדים שלנו, בה רוני ועלמא יוכלו לגדול". הבקשה הפשוטה הזו הובילה לגל של תגובות נאצה כנגד לישי ומשפחתה ברשתות החברתיות. לא עברו 24 שעות מהשחרורים המרגשים וכבר חזרנו להאשמות שווא והתנצחויות מיותרות.
בתוך השבר מזכירים גורמי המקצוע שוב ושוב את ההזדמנות, את המושג "צמיחה פוסט-טראומטית" – היכולת לגדול מתוך הכאב למקום טוב יותר. גם עבור הפרט, וגם עבורנו כחברה. אבל לא תהיה צמיחה כזו ללא הכרה.
"בלי שנתבונן ונכיר בעומק השבר, זה לא יקרה", אומר לוי בלז, "צריך לתת לאסון מקום ומשקל. אם אנחנו רוצים לחיות בבית טוב יותר, חומל יותר, אנחנו צריכים קודם כל להכיר במה שנשבר בתוכנו. אם לא נסתובב בבית השבור ונראה מה קרה לו, לא נוכל לבנות לנו בית חדש. בשביל שנוכל לתת את תשומת הלב הזו, אנחנו חייבים שקט. אנחנו חייבים את הזמן לעכל בלי לעמוד על המשמר מתוך חוסר האמון בהנהגה שלנו. זה מגיע לנו".
