הם עומדים שם שלושה. אמא שרון פרץ נושכת שפתיים, בולעת את הדמעות. האבא, הרב דורון פרץ, מעניק חיבוק גדול וחם לשורד השבי מתן אנגרסט. את פניו לא ניתן לראות. ובין השלושה ניצב נפקד דניאל פרץ. הבן דניאל, המפקד דניאל, שנפל בקרב על מוצב נחל עוז וגופתו הושבה ארצה במסגרת עסקת החטופים.
ביום הנורא של 7 באוקטובר לא הייתה מדינה ולא היה צבא, היה את צוות פרץ. את החיילים הפשוטים שנשבעו להציל חיים. את דניאל האמיץ, המחושב, המענטש, שהוביל בעוז את חייליו בטנק להילחם גם במחיר חייהם. דניאל נפל ועימו איתי חן ותומר ליבוביץ. גופתו של איתי עוד בעזה. חייל אחד שרד – מתן. ואחרי ששב מהתופת, רזה וחיוור, בקושי עומד על רגליו, הוא התעקש להיפרד ממפקדו.
דקות ארוכות דיבר מתן מהלב. על החברות, על המסירות, על האדם המיוחד שלצידו לחם. "אתה המפקד שלי עד יומי האחרון", הוא נשבע, והוסיף: "אני מוכן לחזור עכשיו לעזה להחזיר את איתי". לא נותרה עין יבשה.
אביו של דניאל אמר: "הרבה מדברים על מה יהיה בעזה ביום שאחרי. הרבה פחות חשוב מה יהיה בעזה, אם לא יודעים מה יהיה ביום שאחרי במדינת ישראל". מעבר למילים, החיבוק האיתן בין חייל ששב מהשבי להוריו של חלל שזכה למנוחה נכונה, מספר מה ביכולתנו להיות. לא ספרטה, חברת מופת.
