ג'ומפה להירי // סיפורים רומאיים } תרגום: אלון אלטרס } עם עובד } 218 עמ'
ככל הנראה, באופן מודע בחרה הסופרת ג'ומפה להירי את השם 'סיפורים רומאיים' לקובץ הסיפורים הקצרים שלה שנכתב באיטלקית. שם הספר טעון בכל מה שהתרבות המערבית יודעת על רומא — המיתוסים הגדולים, המלחמות, הקיסרים, התרבות שהדיה ממשיכים להדהד עד היום, הרנסנס, המדע, האמנות. רומא היא לא רק מקום, היא מושג, מגדלור שאליו אנו שבים על מנת לבחון את עצמנו ביחס אליו. כמה תרבותיים אנחנו? כמה אמנותיים? כמה דמוקרטיים?
אבל לאחר קריאה בספר הזה, רומא מתגלה לנו כאחרת לגמרי: רומא של מהגרים, פליטים, רומא של גזענות ואלימות גלויה, שלוחת רסן, רומא של אובדן ושכול. אם נסכים שרומא, כמושג, היא-היא התרבות המערבית, הרי שלהירי עושה לנו כאן שירות חשוב, חושפת את האמת על אירופה העכשווית, את הליברליזם המוכה, את החלום והחזון שהפכו לסיוט אלים שסופו לא נראה באופק, בוודאי כעת, כשכוחות ימניים קיצוניים מתחזקים לאורכה ולרוחבה של היבשת הישנה.
הספר מורכב משלושה חלקים, כאשר הראשון והאחרון מכילים סיפורים יותר קלאסיים ואילו החלק השני מציג גלריה של דמויות סביב אתר אחד בעיר רומא, "המדרגות הספרדיות" למיטב הבנתי, אם כי השם אינו מצוין במפורש. רוב הסיפורים כתובים כמונולוגים בגוף ראשון, חלקם בגוף שלישי. רוב הגיבורים של הסיפורים הרומאיים הם קורבנות: מהגרים ממדינות עולם שלישי, שבויים במסורת המקום שממנו הם באו, חסרי יכולת להסביר את עצמם כראוי וסובלים לא אחת מגזענות גלויה, מאלימות ממשית, מהשפלות ישירות או עקיפות. אגרופים ואפילו ירי הם אירועים מחוללים בתוך הסיפורים. איפה רומא ההיא, הנשגבת - ואיפה רומא העכשווית?
זוהי נקודת החוזקה של הספר, ההצטברות של הזוהמה שלהירי לא מוותרת עליה בשום שלב, ובאותו אופן גם נקודת החולשה שלו. ה"מסר" הפוליטי שלו מועבר בכל סיפור, בכל פסקה. הגיבורים של להירי מתנהגים בדיוק כפי שמצופה מהם, כלומר כקורבנות, הם אינן דמויות מורכבות אלא קונסטרוקט פואטי עכשווי ונכון. המחשבות שלהן הן מסר לקורא, ההתנהגות שלהן הן מסר לקורא, הכל משועבד לאמירה הפוליטיקלי קורקט לפיה הזהות היא המנוע המחולל את הכל. הבעיה שהמידע הזה נמסר בצורה לא אלגנטית: "אבל השארתי את העולם הזה מאחור. רציתי חיים טובים יותר, ובאתי לכאן מרצון", מסבירה הגיבורה. למי היא פונה? למי היא מדברת?
בחלק השני, למשל, לדמויות אין שם, הן מסומנות לפי השיוך הפוליטי או החברתי: "הגולה מארצה", "האלמנה", "האם", "שני האחים". אפשר היה לחשוב שלהירי תייצר אירוניה בין הסימון שהוא המבט החיצוני (נניח) לבין הנפש שהיא המבט הפנימי, אבל לא כך. המשבצות אליהן היא מכניסה את הדמויות שלה נותרות קשיחות, בלתי חדירות. ייתכן שלכך התכוונה הסופרת, להוכיח שהנסיבות הפוליטיות והחברתיות הן הנפש, אבל התוצאה היא פלקט פואטי שלא מייצר מועקה, אלא דווקא חוסר עניין.
וכך, המודעות הפוליטית ה"נכונה" של להירי מייצרת ספרות שחותרת נגד ערכים של יצירתיות, מורכבות, חשיפה וגילוי, שהם נשמתה של הספרות. אנחנו לא באמת מקבלים ייצוג מורכב של העיר רומא העכשווית ותושביה, אלא חלון ראווה של תפיסה פוליטית.
'סיפורים רומאיים' מציף תופעה עכשווית בספרות העולמית וגם המקומית, שאני קורא לה "עריצותו של הקורא". התחושה היא שמי שמכתיב את הטקסט, את הקריאה, את המהלך של הדמויות ובסופו של דבר את חוויית הקריאה הוא הקורא עצמו, ולא, כפי שראוי, כישרונם ודמיונם של הסופר או הסופרת. ייתכן שהדבר קשור לצמצום מעמדה של הספרות בעולם, מיעוט הקוראים גוזר מיקוד בעל מאפיינים קפיטליסטיים מובנים. למען האמת, איני יודע. אני רק יודע שמדובר בתופעה מסוכנת, אנטי-ספרותית בעליל. המחבר לא מת, הוא פשוט התחלף.
נדמה שג'ומפה להירי מכירה את קוראיה היטב, מכירה את תפיסת עולמם המתקדמת, מכירה את החוג הפוליטי לו הם משתייכים ומכירה בכך שסטייה מן המובן מאליו עלולה לעלות לה ביוקר. להירי סופרת בינלאומית עטורת פרסים ורב-לשונית. היא כתבה באנגלית, כעת היא כותבת באיטלקית. הספר שלה הוא עונג קריאה לכל קורא שאינו מבקש לערער את תפיסת עולמו המחלקת את העולם לקורבנות ולמדכאים, שאינו מבקש להכיר לעומק את נפש האדם באשר הוא אדם, שאינו מבקש לחרוג אל מעבר למה שניבט אליו בעולמו המצומצם והזהותני. אבל וואלה, זה עונג מפוקפק מאוד לטעמי. •
