נוח להאמין שבנימין נתניהו ביטל את השתתפותו בוועידת השלום בשארם בשבוע שעבר בגלל דאגתו לשלמות הקואליציה וחששו הפוליטי מפגישה עם ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. המציאות אכזרית יותר ולא נוחה לנו: ביבי לא טס לשארם מפני שראשי המדינות שהתכנסו שם שללו את נוכחותו לצידם, והסבירו שאין הם יכולים להרשות לעצמם ללחוץ את ידו של ראש ממשלה שהוצא נגדו צו מעצר על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בחשד לפשעי מלחמה חמורים. גם לא להצטלם איתו ולצידו.
אנחנו בוחרים להתעלם מהחרם על נתניהו – שהוא, בהיבטים רבים, גם חרם על מדינת ישראל כמות שהיא – ומעדיפים להתמקד בכניעותו לשותפיו לממשלה בן גביר וסמוטריץ', בשעה שהחרמות על ראש ממשלת ישראל משקפים סכנה לאומית גורלית יותר. זה נשמע עדיין מופרך, אך כפי שב-10 בנובמבר 1975 החליט רוב גדול בעצרת הכללית של או"ם להגדיר את הציונות כצורה של גזענות (ובכך עירער את זכות קיומה של מדינת ישראל) כך רוב משמעותי באו"ם עלול להחליט על ביטול החלטת החלוקה מ-1947 וכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
רק לפני כמה ימים אמר המועמד המוביל לראשות העיר ניו-יורק, זוהרן ממדאני, בעימות בחירות טלוויזיוני שאינו מוכן להכיר בזכות קיומה של ישראל "כמדינה יהודית" מפני שאין זכות קיום למדינה המעדיפה דת אחת על פני אחרות. הצהרה מצמררת, ובכל זאת מנחי העימות לא דרשו ממנו הבהרות ודבריו לא נתפסו כהסתה.
הניתן לבלום את ההידרדרות? אמונתי ודעתי שכן – גם החלטת "הגזענות באו"ם" בוטלה בסופו של דבר – אך לשם כך נדרשים שני צעדי מפנה ישראליים.
הצעד הראשון והמכריע יהיה כינון ועדת חקירה ממלכתית למלחמת חרבות ברזל, שכתב המינוי שלה לא יוגבל למחדלי אוקטובר 2023 ולביקורת הקונספציה. יהיה עליה להתמודד באומץ לב, בלי משוא פנים, גם עם הטענות על פשעי מלחמה, על הרג רבבות עזתים לא מעורבים ובמיוחד ילדים ונשים, על עירוב שיקולים פוליטיים וקואליציוניים בהחלטות מבצעיות מקצועיות, על עיכוב מכוון בהסכמים להשבת חטופים ועוד. הדיונים בוועדת חקירה ממלכתית יוכלו להוביל, סבורים גורמים משפטיים בכירים, לביטול – או לפחות להקפאה לא מוגבלת בזמן – של האישומים שהוכנו בבית הדין הפלילי הבינלאומי והחשדות לרצח עם שעלו בדיוני בית הדין הבינלאומי לצדק (ולא הוכרעו). וגם להשפיע לטובה על היחס לישראל בקהיליית מדינות נאורות שעמדו בעבר לצידנו. בעבר.
הצעד השני: חילופים בראשות הממשלה. נתניהו הוא כעת – במקרה הטוב – אחד המדינאים הכי שנואים בעולם, וישראל, הניצבת בפני הכרעות היסטוריות, לא יכולה להרשות לעצמה ראש ממשלה שדעת הקהל במערב הדמוקרטי ברובה הגדול כה סולדת ממנו. בניגוד לדבריו בפתיחת מושב הכנסת, ישראל מבודדת היום כפי שלא הייתה בתולדותיה. בלי קשר להערכת כלל החלטותיו, וגם אם הוא נהנה מתמיכה לא מבוטלת בציבור הישראלי, פרישת ביבי בלתי נמנעת. זהו מהלך של אין ברירה לכל מי שמדינת ישראל חשובה לו יותר מהפרסונה העומדת בראש ממשלתה. יש בליכוד פוליטיקאים מוכשרים וכשירים להחליף את נתניהו, ואין עליהם סטיגמה אפלה כמו זו הרובצת עליו. לו היה נתניהו מנהיג שטובת המדינה נר לרגליו, הוא היה מודיע על כינון ועדת החקירה הממלכתית ועל התפטרותו. אולי עוד יקום ויודיע.
