"אריאל סיפר לי שהוא ראה את הסרטון שלי מעזה", מספרת דניאל אלוני, כעת כשהגיס שלה דוד קוניו ואחיו אריאל סוף-סוף חזרו הביתה אחרי שנתיים: "דוד לחש לי שהוא כל כך מצטער שהוא יצא מהממ"ד לפנינו ולא היה שם להגן עלינו – וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו הוא כמה אני מצטערת וכואבת שלקח לנו כל כך הרבה זמן להציל אותם".
מאז חזרת 20 החטופים החיים לפני כשבועיים, אלוני מנסה להתרגל מחדש לחיים לצידם. היא מספרת: "חתמנו פרק אחד, אחרי שנתיים כואבות ומאתגרות, אך עכשיו מתחיל מסע חדש. מסע השיקום של המשפחות, של הילדים. צפויה להם דרך ארוכה, נפשית וגופנית, והיא תיעשה כשהם עטופים במיטב גורמי הרפואה ובמשפחות שלהם".
לדבריה, "בעיניי זה המפתח להחלמה של השבים מהגיהינום הזה. אנחנו אפילו לא יודעים עדיין מה בדיוק הם עברו שם, אך הכי חשוב שהם יודעים שהם בידיים טובות, בחוף מבטחים. עכשיו זה הזמן לתת להם להחזיר את השליטה בחייהם. אם אני חזרתי אחרת אחרי 49 ימים, בטח אנשים שחזרו אחרי שנתיים הם לא אותו דבר. הם גיבורים".
ואכן, אלוני, שבעצמה נחטפה עם בתה אמיליה והייתה בעזה במשך יותר מחודש, עברה חוויות קשות. היא מספרת כי הימים הראשונים בחזרה בבית היו "מבלבלים ומוזרים. הייתה הצפה רגשית גדולה וניסיון להדביק פערים, לצד התמודדות עם האנונימיות שלנו שנגזלה. נהיינו היקירים של כולם שזה מהמם, אבל היו לזה השפעות. היה לא קל לצאת מהבית. אמיליה לא הבינה את כמויות תשומת הלב והאהבה מכל עבר, אנשים שמלטפים לה את השיער ואת הלחיים. בסופו של דבר זאת ילדה".
כעבור שלושה ימים שוחררו גם אחותה שרון ובנותיה יולי ואמה. "מיד התייצבתי", אומרת דניאל. "לא באמת היה לי זמן לעצמי. מאז ועד היום אני מתפקדת בתוך משימת החיים הזו, והייתי עושה את זה שוב אם הייתי צריכה".
התפקיד הזה, דניאל מספרת, ליווה אותה כל חייה. היא בת בכורה, "ילדת מפתח" שגידלה את אחיה הקטנים מגיל שש: "הייתי מכינה אוכל, אוספת את אחי מהגן, עוזרת אחרי הלידה של אחותי שקטנה ממני בעשר שנים וחצי. גם באירוע הסוריאליסטי הזה, אני שמחה שהיה לי את החוסן הנפשי לקחת חלק במאבק ולתת רוח גבית לשאר בני המשפחה".
האשמה עדיין שם
"אני מסתכלת בהערצה על אנשים שעברו להתגורר בכיכר, נסעו לחו"ל, הצטרפו למשלחות ודיברו בכל העולם", היא מספרת. אני לא יכולתי לעשות את זה, אני אם יחידנית ויש לי ילדה קטנה שאני צריכה לדאוג לה. אני לא יכולה לנסוע לזמן ממושך".
ניכר מדבריה כי גם אחרי שנתיים של מאבק, היא חשה אשמה, כאילו לא עשתה מספיק: "ביני לבין עצמי, כאב לי. לראות אחרים עושים זאת, זוכים להכרה. לעשייה בחו"ל היה ערך חשוב ומשקל כבד בהיבט הלחץ הציבורי שהביא אותנו בסופו של דבר לעסקה. חורה לי המחשבה שאולי לא עשיתי די".
ובכל זאת הם כאן, ותקופה חדשה מתחילה.
"כן, ויש הרבה פערים להשלים. אני מאמינה שאף אחד הוא לא אותו האדם שהיה לפני 7 באוקטובר, אך לראות בתמונות את דוד מרדים את הילדות ומקריא להן סיפור, ידו מלטפת את המצח שלהן והן ישנות לידו, זה מאפשר לנו לחזור לנשום. לצערי זה לקח יותר מדי זמן".
שעות לפני השיחה הזו, בשעת בוקר מוקדמת, היינו בסלון הבית של דניאל, מחכים לרגע שבו דוד ואריאל, לצד 18 החטופים ששוחררו, ידרכו על אדמת ישראל. דניאל ישבה על הספה, עטופה בדגל המדינה. עברה בין המטבח למרפסת, שוב התיישבה מול המסך, דיברה עם שרון בטלפון. ואז שוב. מתוחה ושמחה, מתרגשת ומחייכת: "זה יום היסטורי לעם ישראל ולמשפחת אלוני-קוניו, כמה ברי מזל אנחנו. זכינו. ניצלנו כולנו, וזה כל כך לא מובן מאליו".
כעת היא מביטה קדימה: "אנחנו חייבים לדאוג שהמדינה תחזיר את כל החללים. אין לנו את הפריבילגיה לעצור, אנחנו חייבים להצדיק את האתוס שעליו גדלנו – של ערכים, אחריות וערבות הדדית. אם לא, אין לנו זכות קיום. אני מקווה שכפי שהעם היה איתנו, כך הוא לא יעזוב את משפחות החללים. השמחה מטורפת, אבל זה לא נגמר".
דרוש שינוי מהיסוד
היא מספרת ש"אני עדיין מתמודדת עם האכזבה מההנהגה, חסרה לי תחושת ביטחון וספק אם היא תשוב. אין בי שום ביטחון ש-7 באוקטובר לא יחזור על עצמו. אסור לנו לחשוב שאנחנו בלתי חדירים או בלתי מנוצחים. משבר האמון החזק עדיין מלווה אותי, וללא ספק משהו צריך להשתנות מהיסוד כדי שנהיה ראויים למדינה הזו".
"שואלים אותי אם איימו עלינו במפורש להיות בשקט. האמת, עשו את זה בתחכום – גרמו לנו להבין שאם לא נפעל כפי שהם רוצים, עלול להיות לזה מחיר. מספיק היה לראות את רה"מ אומר בשידור חי: 'הפגנות משפחות החטופים מחזקות את חמאס', בעקבות האמירה זו החל קמפיין חסר מעצורים עלינו".
לדבריה, "זה המשיך בפגישת משפחות עם שרה נתניהו, שם היא אמרה מפורשת למשפחות לא להתראיין לתקשורת הישראלית כי זה מחזק את סינוואר. משפחות רעדו מפחד. זה מה ששיתק את כולנו, הפחד שבן משפחה יישאר מאחור כתוצאה ממשפט שאמרנו או מפוסט שכתבנו".
"באותה נשימה", היא אומרת, "אני מודה לצה״ל ולכוחות הביטחון, ללוחמים שנלחמו בחירוף נפש, לאלה שהקריבו את עצמם למען המדינה ולחיילים שעדיין נמצאים בכל הגזרות. אני שולחת חיבוק עצום לשבים ולמשפחות שלהם, ולמשפחות הנרצחים והפצועים".
ומה צפוי לך עכשיו? מה את מתכננת, על מה את חולמת?
"אחת התובנות היא שאנחנו יכולים לתכנן תוכניות, אבל ליקום יש תכנונים אחרים. אני חיה יום ביומו, לצד מחשבות ורצונות. נולדתי מחדש, אין שאלה. היום אני יכולה להתמסר לדברים שמעניינים אותי באמת, למשל, הסברה שהחלה עם שובי, במסגרת המאבק של מטה המשפחות, שהיה ועודנו בית עבורנו, יצרה ביקוש להרצאות שלי בחברות ובארגונים. זה ממלא וזה בעיקר חשוב כדי להנכיח את הנושא, לא לנרמל אותו, כדי שלעולם לא נתרגל. עד אחרון החטופים".
