1. מדרש השם. אני לא זוכרת אם זה היה כשלמדנו את "הרופא וגרושתו" של עגנון על השם לאה, שהיא בעצם עייפה. או שזה היה ממש בספר בראשית בכיתה ב', על יצחק שנקרא כך כי שרה צחקה. או משה כי נמשה מן המים, והמלך אחאב שהיה אהוב לאביו עמרי כמו אח וכמו אב. דורית המחנכת מכיתה ז' הותירה בי את הסמיכות הזו, מדרש השם. ואולי זו לא סמיכות, זו הכותרת שלנו בעולם.
טוב שם משמן טוב, כך אומרים. וכך השם שאליו גם מתפללים ואליו נושאים עיניים. וגם לנו יש שם שהולך איתנו כל החיים, כמו בתוכנית "קשר משפחתי" בחינוכית הקודמת, אי שם בניינטיז, כששרו: "לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי את שמי הפרטי". כל שם הוא הגדרה. לפעמים יוצא תומר שהוא נמוך, לפעמים איזה בחור בשם רענן שהוא עייף. השם, הכותרת, לעיתים חוטאים לתוכן.
2. המטרה בשינוי שם המלחמה (כנראה הדבר הדחוף ביותר) היא הרחקת ודחיקת האסון והטבח אל עולמות "זה הכל לטובה" ו"תקופה של נס" הידועים שגלומים בכותרת. הלוא מהי תקומה אם לא הציווי לקום? כאילו דורשים מאיתנו: קומו כבר, יא בכיינים. הנה החזרנו את החטופים החיים, מה אתם רוצים בעצם? הלאה.
בטלוויזיה הישראלית יש המון סדרות משטרה, כמו בכל העולם. אך בשונה מהעולם אין בה סדרות בית כלא. אין עונש בישראל, אסור להביט לאחור, זה מחליש. מהאנשים שהביאו לנו את המושג "אחריות איננה אשמה" צצה לה מלחמת התקומה.
3. ביום שבו נהרגו שני חיילים והופרה הפסקת האש, אחרי הסתה נגד הורי החטופים בתגובות הכי מכוערות בעולם ברשת, מכתיבים לנו שבעצם קמנו. הכל בסדר, די, תתגברו. לא שמתם לב, אבל בזמן שליקקתם פצעים ובכיתם זה הכל היה אור. השם תמיד טומן בחובו הגדרה. כמו שהיום לזכר רצח רבין הפך ככה ליום רבין. למה לכתוב רצח? מה הקשר? למה להוריד?
אנשים מתהלכים בעולם עם הגדרות חדשות. היועצת המשפטית היא רק עורכת דין, משילות בזמן שהפשע משתולל ברחובות. זה בעצם אנחנו לא בסדר.
אפילו המילה תודה החלה לאבד את תוכנה. מצווים עלינו להודות. תודו כבר, מה הבעיה להגיד תודה. אבל בעולם התודה והתקומה נעדרת מילה אחת: סליחה.
