האם הפגנות השטנה נגד ישראל בעולם מסמנות גם את סוף הליברליזם הדמוקרטי? האם הכאוס האתני שחוללה הגלובליזציה בדמוקרטיות – עם התעוקה של פלישת זרים למדינה לא מתפקדת, וממשל חסר אונים – הוא תוצאה של תשובותיו הרופסות, ומכאן גם הנהייה למנהיג חזק שינקה את הרחובות וישיב את הסדר על כנו? זו חזית הגל שסחף את הליברליזם המערבי והשאיר אותו צף מאחור ללא תשובה. במיוחד כשמנגד, שיכלל "אקטיביזם שיפוטי" את מנגנוני הנדסת התודעה ואמצעי הלחץ של משטרות וכוחות ביטחון פנים. חזרנו, במדינות רבות, למונרכיות כהעדפה "דמוקרטית" של רצון העם. דמוקרטיה עם ראש אחד, ששולט בשאר האיברים. פוטין, אורבן ושי ג’ינפינג מובילים את המודל העכשווי, אבל "תור הזהב" של טראמפ באמריקה, עם המשמר הלאומי ברחובות, האיומים על האוניברסיטאות והתקשורת ורדיפת מתנגדיו – מסתמן כמתחרה חדש שמתחמם על הקווים.
האם ייתכן שהמונרכים החדשים צודקים, ורק כך ניתן לנהל מדינות במאה ה-21? הליברליזם האירופי תקוע בקונפליקט המובנה בין זכויות אדם לעוינות האתנית, שגלי ההגירה האיסלאמיים הביאו איתם. בארה"ב ההיצף של עשרות מיליונים של חוצי גבול לא חוקיים, ממקסיקו ואמריקה הלטינית, יצר קונפליקט דומה. גם שם התחושה הבסיסית של רפיסות הממשל הורידה את הדמוקרטים מהשלטון. ובישראל, שבה יש כבר "ימין על מלא", עם משילות נוסח לוין, רוטמן ובן גביר, הבעיה מסובכת במיוחד. "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', שתיכננה הגירת פלסטינים "מרצון" כפתרון האולטימטיבי לסכסוך, נתקלה בטראמפ, עם 157 מדינות נוספות. מבחינתם, הפלסטינים אינם מהגרים בלתי חוקיים שמותר לגרש. הגענו לצומת.
כאן הציץ מאחור הריאל-פוליטיק. המציאות שמעבר למצלמות והתאורה. התן וקח, בחסות הבריון השכונתי, שמתערבבים בו סנטימנטים אמיתיים עם כסף פרטי, וכסף הנפט עם בריתות נגד יריבים
זה הרקע לסדרת המהלכים הטלוויזיונית, עם הריאל-פוליטיק שמאחוריה, שהעניקו לנו את השבוע הבלתי נשכח של סיום המלחמה, שחרור החטופים ותוכנית "שלום 2025". על המסכים בכל העולם – במופעים בכנסת ובשארם א-שייח' – הגיבור הראשי היה דונלד טראמפ. מעין הכלאה של המלך אובו במחזה שנושא שם זה מאת ז'ארי, וגיבור-על, כנשיא. כמו אובו במחזה האבסורד, הוא מצטייר כמגלומן פומפוזי, נקמני וחסר רסן, המונע מתאוות כוח, כסף ורכושנות. אך באותה נשימה, מאחורי פשטנותו הוולגרית והניווט החופשי בעובדות, מסתתרים מוח חד אבחנה ומודעות עמוקה להיסטוריה. גם כשהוא לש אותה כרצונו. יחסו הרגיש לחטופים ומשפחותיהם, ולישראל, היה אמיתי ויוצא דופן. אבל את ההקבלה לתיאטרון האבסורד סיפקה שארם א-שייח'. 30 מנהיגי ארצות, ובהם מונרכים ותיקים, הועמדו כסטטיסטים, במופע סטנד-אפ טלוויזיוני, גרוטסקי כמעט, כשהוא מחלק דאחקות וציונים על תמיכתם בתוכניתו הגרנדיוזית, "שלום 2025". הפרוטוקול הדיפלומטי החדש. רק שחתן השמחה נשאר בירושלים. ומאחורי המצלמות, בלי שידע שזה מוקלט, נשמע נשיא אינדונזיה מבקש מטראמפ שבנו, אריק, ייצור איתו קשר. אריק הוא מנהל הקרנות הפרטיות של משפחת טראמפ – וכאן הציץ מאחור הריאל-פוליטיק. המציאות שמעבר למצלמות והתאורה. התן וקח, בחסות הבריון השכונתי, שמתערבבים בו סנטימנטים אמיתיים עם כסף פרטי, וכסף הנפט עם בריתות נגד יריבים. הצצה למציאות האמיתית שמתוכה הגענו לסיום המלחמה ולשחרור החטופים. רגע מרומם קצר, לפני שנוחתים על קרקע הסכסוך.
השאלה איננה אם ניצחנו את חמאס. קריסת "ציר הרשע" משמעה שנשארנו לבד בכלוב מול הפלסטינים, כשהספונסר הראשי הוא השופט, וקהל המשקיעים דורש תמורה לכרטיס. שלא נטעה, "שלום 2025" הוא אוסלו של הכסף הגדול והגלובליזציה. תכתיב מנומס לפתרון כפוי. סיום המלחמה מסמן את תחילת המערכה על זהותנו כעם. אם, וכיצד, מגיעים להסדר עם הפלסטינים, בהינתן חשבון הדמים ועומק השנאה של 7 באוקטובר? מה המחיר? ומה הביטחונות? איך נחלצים מסד הנבל העולמי, בלי הסדר? ואיך מגיעים להסכמות בתוכנו, למרות הסתירה בין עקרונות מגילת העצמאות למובטח בספר שופטים, ובינם לבין ה"אקטיביזם השיפוטי" של ינואר 2023? אלה הסוגיות על הפרק, וזה הצומת.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
