לקולנוע בפרט ולתרבות האנושית בכלל יש אובססיה לאפוקליפסה – תשאלו את ציירי הרנסאנס ואת הירונימוס בוש. אנחנו אוהבים לעסוק במותנו ולדמיין את סופנו, וכך, עשרות סרטי מד"ב ואימה תיארו פיצוצים גרעיניים מחרידים ואת השלכותיהם האפשריות.
"על סף פיצוץ" אמור להיות גרסת "המשכילים" וסטודנטים למדעי המדינה לז'אנר שנתפס כ"צ'יזי". ביימה אותו הקולנוענית המוערכת קתרין ביגלו, שמאז זכייתה באוסקר לפני 15 שנה על "מטען הכאב", המירה את הקריירה שלה מבמאית מעולה של סרטי אקשן לבמאית בינונית ומעלה של "סרטי אקטואליה", כאלה שהיא יוצרת בשת"פ עם עיתונאים בכירים. "מטען הכאב", למשל, עסק במלחמת עיראק, ו"כוננות עם שחר" במרדף אחר בן לאדן.
סרטה החדש – שאותו כתב נואה אופנהיים, לשעבר העורך הראשי של חדשות NBC – מתאר מה אמור לקרות בוושינגטון ובצבא האמריקאי כשטיל בליסטי גרעיני ישוגר לעבר ארצות-הברית. האירוע נמשך בסך הכל 18 דקות, שהראשונות מתבזבזות על ההבנה שזה לא תרגיל, והאחרונות להיערכות לפגיעה שתהרוג מיליונים. מאחר ש-18 דקות הם זמן קצר, הסיפור חוזר בסרט שלוש פעמים (!) מנקודות מבט שונות: של קצינה בחמ"ל המרכזי בבית הלבן (רבקה פרגוסון); של חייל נ"מ (אנתוני ראמוס); של שר ההגנה (ג'ארד האריס); של גנרל בכיר (טרייסי לטס); וכמובן, של הנשיא האמריקאי (אידריס אלבה), פוליטיקאי שטחי שצריך להחליט בתוך דקות אם להרוג מיליונים במכת נגד גרעינית.
זה נשמע מעניין, ומבחינתי אין בעיה עם מבנה ה"רשומון" שחוזר על סיפור שלוש פעמים. אני אוהב סרטים שעושים ניסוי עם הזמן והמרחב הקולנועיים: אירוע שנראה לא חשוב לאדם אחד, הוא עולם ומלואו לאדם אחר שרק קולו נשמע בקשר. אלא שהתוצאה לא באמת מעניינת, וניכר ששני היוצרים בעיקר נהנים להשוויץ בכך שהם תיחקרו היטב את הסוגיה ומכירים את כל שמות החמ"לים והפרוטוקולים הסודיים שנועדו לרגע כזה. אבל מתחת לניים-דרופינג – "על סף פיצוץ", שלפני שבועיים עלה בבתי הקולנוע להקרנות ספורות, וביום שישי יעלה בנטפליקס, הוא לא יותר מתוחכם מכל סרט אימה סטנדרטי על אפוקליפסה גרעינית.
