שתי כותרות מהראיון שערכה לזלי סטאהל עם ג'ארד קושנר וסטיבן וויטקוף ב"60 דקות" (שזמינה לצפייה ב-yes) צוטטו בישראל יותר מהאחרות: הזעם האמריקאי בעקבות התקיפה בקטאר והמפגש של וויטקוף עם בכיר חמאס, ח'ליל אל-חיה, שניהם איבדו בנים. "זה הפך ממשא ומתן עם ארגון טרור... לשני בני אדם שמראים סוג של פגיעות זה עם זה", שhחזר קושנר.
לכאורה די באנקדוטה הזאת לחולל מהומה פוליטית, ודאי מצד השלטון והאגפים בתקשורת שסוגדים לו: אל-חיה, שמוגדר בישראל אך ורק בתור בן מוות ומקסימום עכברוש, עבר האנשה מזורזת על ידי בכירי הנציגים של בת הברית האסטרטגית, שגם יושבים בקבינט ונפגשים עם קציני צה"ל. כשנציג אחר של הממשל, אדם בוהלר, דיבר לפני שבעה חודשים על שיחות ישירות מול חמאס, הוא הוצג בישראל כנטע זר וסורר (המציאות הייתה אחרת). והנה וויטקוף וקושנר מספרים שניגשו לטראמפ ושאלו אותו על שיחות ישירות עם חמאס. תשובתו: "איך אפשר לוותר על זה?". על הרבה פחות כינו את ביידן ואובמה "תומכי טרור" ו"אנטישמים".
אולם אלה עוד הדברים שקל יחסית לעכל באופן שבו השניים רואים את חמאס. בגרסה המלאה והמרתקת של הראיון, שנמשך שעה וזמין ביוטיוב, קשה מאוד להבין שהם מדברים על אותו ארגון טרור שהגה ותhכנן את 7 באוקטובר וגם עכשיו יורה באנשים ברחובות, לעומת המדינה הדמוקרטית שיצאה למלחמת מגן עד שהסתבכה מעל הראש בהרג המוני והרס טוטאלי. "אנשים רק רוצים לחיות בביטחון ובחופשיות", מסביר קושנר את תפיסתו בנוגע לכל המזרח התיכון, "הם רוצים להיות ביחד, הם רוצים הזדמנויות כלכליות, שהילדים שלהם יחיו טוב יותר ולקיים את הפולחנים של איזו דת שלא תהיה שהם מאמינים בה".
בשום שלב של השיחה לא ניתן להבין שהשניים רואים את חמאס בצורה נפרדת: ארגון פונדמנטליסטי, אכזרי, ג'נוסיידי, שכבר הייתה לו אפשרות ליצור "הזדמנויות כלכליות" והוא העדיף אימפריית מנהרות. בכלל, ניכר שהמאמץ המרכזי מול סטאהל (שניסתה להתעקש פה ושם על כמה פרטים אבל הייתה בינונית כרגיל), כלומר מול הצופה האמריקאי הממוצע, הוא לשווק את ההסכם כאירוע מאוזן ושוויוני על המילימטר: "אנחנו מעבירים מסרים לשני הצדדים", אמר קושנר, "לא להפוך גחלים לשריפת יער".
לצד מילים ומעשים שמעניקים לחמאס אשראי שנתניהו, ממשלתו ושליחיהם עלי מסך נשבעו לא לתת, התפיסה של וויטקוף וקושנר הולמת מילה פופולרית במחוזותינו: קונספציה. וויטקוף אף מספר כיצד השיב לשר בן גביר (הוא קורא לו רק "גְבִיר"), שצעק עליו בקבינט: "בשלב מסוים אתה צריך לשחרר, אתה לא יכול לשחק את הקורבן כל הזמן". אגב, הוא גם העיד ש"היה לי רגע איתו". ממש כמו עם ח'ליל אל-חיה.
