התרגלנו לנשום על חצי ריאה. מדינה שלמה על חצי ריאה. חצי ליהנות בחופשה, חצי לצחוק בסטנד אפ, חצי לקפוץ ולהתחבק בגולים. אולי כי החדשות הכבידו, והאשמה, האשמה, וזמזום המסוקים באוזן, גם כשהשמיים מעלינו ריקים. זיו אריה, מאמן הפועל ירושלים, זעק את זה בשם כולנו מספיק זמן. זה לא שבאים לטדי או לארנה ירושלים, ולחצנו על סוויץ' קסמים.
בדיוק כמו שאין סוויץ' שמחזיר את החיים למסלולם כשאבק המלחמה מתחיל לשקוע. לריאה לוקח זמן ללמוד לנשום על יותר מחצי. היא התרגלה. ובכלל, בספורט, אולי יותר מזירות אחרות, היקום ממשיך לקדוח לנו תזכורות, כמו על קונגו. הנה למשל אוהדי מכבי ת"א לא יכולים לנסוע לאנגליה.
ובכל זאת, אתמול היה יום של אופק. יום שבו הבנו שאולי, תוך זמן לא רב מדי, הספורט יחזור להיות מה שהיה קודם, בגלגול אחר שלנו. ועל הדרך תחזור הנורמליות, והמעמד הספורטיבי שלנו. ואולי, מי יודע, ספורט יחזור להיות פשוט ספורט. שובה של היורוליג לארץ הוא בשורה נפלאה, הרבה מעבר לסמלית (הספורט הרי עזב את ישראל באוקטובר ההוא של לפני שנתיים).
תחשבו איזה עוול זה היה אם בעונה היסטורית והיסטרית כזאת ביורוליג, האוהדים בצהוב ובאדום לא היו יכולים לחגוג סביב פרקט בת"א (לא כמו בבלומפילד בראשון האחרון, כן?) יחד עם גדולות היבשת, פנאתינייקוס, ז'לגיריס, פרטיזן בלגרד ואחרות. איזה פספוס זה היה אם זה לא היה קורה. ומה צפוי לנו עכשיו. תחשבו כמה היינו מרגישים בנוח עם הספורט שלנו, אם גם הדרבי התל-אביבי הבא במסגרת היורוליג היה מתקיים באיזה בלגרד, ולא כאן.
למהלך כזה, אחרי המשמעות המיידית, אמורות להיות השלכות רחבות יותר, כי אם מועדוני היורוליג חוזרים לישראל, לכאורה אין סיבה שקבוצות כדורגל זרות לא ינחתו כאן, או נבחרות, או ענפים אחרים.
ובסוף, חזרת הכדורסל לארץ הוא התחלת שובה של הנורמליות, מבעד לפריזמה הספורטיבית. והיא הכרה. כי אם קבוצות זרות חוזרות לכאן, כנראה ששוב בטוח פה, והשגרה היא יותר שגרה, והקבלה שלנו בעולם, הספורט הישראלי ואוהדיו, היא יותר קבלה. ואולי תיכף, אם ניתן לזה מספיק זמן, נתחיל לנשום בקצת יותר מחצי ריאה, ולקפוץ מכל הלב בסל עם הבאזר.
מה, לא מגיע לנו?
