לדיוויד גילמור יש חולשה להופעות בארץ המגף. הראשונה שלו שם הייתה עם הפינק פלויד בראשית שנות ה-70, באמפי החרב של פומפיי. ב-1989 חזר לאיטליה כמנהיג אותה להקה לטובת הופעה שנערכה על במה צפה על המים מול חופי ונציה. לפני כעשור ערך ביקור מתועד נוסף בפומפיי, ועכשיו נחת אלבום הופעה כפול וטרי שלו שהוקלט בשנה שעברה ברומא.
ב-30 השנים שחלפו מאז שהופיע אלבום האולפן האחרון של הפינק פלויד, The Division Bell, גילמור לא בדיוק עבד במרץ. הוא השלים שלושה אלבומי סולו בקצב של בערך אחד לעשור וליווה אותם בסיבובי הופעות קצרים יחסית, למרות הביקוש הרב. הסיבוב האחרון שלו, המתועד באלבומו החדש, The Luck and Strange Concerts, נועד לקדם את אלבומו האחרון בעל אותו השם, שיצא לפני כשנה והיה אחת העבודות היותר טובות ושלמות בקטלוג הסולו שלו.
כשמגיעים להופעה של גילמור, יודעים פחות או יותר מה תהיה התמורה למחיר הגבוה של הכרטיס: קצת קלאסיקות מתור הזהב של הפינק פלויד; כמה נגיעות מהאלבומים המאוחרים שלהם שנוצרו כשגילמור כבר היה הבוס; כמה דוגמאות מהאלבום החדש. החלוקה הזו נשמרת גם לאורך השעתיים ורבע הדי מספקות המרכיבות את אלבום ההופעה הנוכחי, אבל דווקא שני השלישים היותר מאוחרים כרונולוגית הם המעניינים באמת. שיא ראשון נרשם כבר בהתחלה, בדמות שיר הנושא היפה מהאלבום האחרון. בהמשך – אחרי כמה קלאסיקות שמבוצעות אמנם ללא דופי, אבל גם ללא ערך מוסף ממשי – מגיע צמד היהלומים High Hopes ו-Sorrow מהימים המאוחרים של הפינק פלויד, הזוכים לביצועים ארוכים ומסעירים.
הסט הארוך והמספק למדי הזה נחתם עם שתי יצירות מופת, שבהן מדגים גילמור את חותם הצליל המוכר והאהוב שלו כגיטריסט. הראשון הוא Scattered, מהאלבום האחרון, שמהרגע הראשון הוכתר כקלאסיקה מיידית. השני הוא Comfortably Numb, אולי הסולו הכי אייקוני בקריירה של גילמור, שעדיין מסוגל להרטיט. אחרי שני אלה באמת שאי-אפשר לבקש יותר.
