הסכינים כבר הושחזו לקראת שבוע פתיחת העונה של "בואו לאכול איתי": האירופאית הקרירה נגד הפליליסטית שכל מילה שנייה שלה היא "אבא", "אמא" ו"פיפי"; הטבעוני המואר שהולך יחף לכל מקום נגד האמא שמנהלת את הבית עם טבלאות אקסל; והבחור הרגוע והחייכן נגד סיר הלחץ שמשום מה נכנס אליו, אולי מתוך שעמום עד שתגיע הנסיעה הבאה למולדתו הרוחנית, יוון.
אבל כבר מהערב הראשון ניכר שמשהו השתבש בתכנון. בערב השני התחושה התחזקה ובערב השלישי הפכה לעובדה מוגמרת, שאין עליה עוררין גם בערבים הרביעי והחמישי: כולם אנשים ממש בסדר. אפילו אחלה. שונים זה מזה (ברקע, באופי, בהשקפות)? בהחלט. לא מסכימים בכל נושא? אין שאלה. בעלי העדפות מגוונות בסגנון הבישול והאירוח? לגמרי. לוקים בסעיף המודעות העצמית? נו מה, מדובר ב"בואו לאכול איתי".
אולם כל זה לא הפריע להם לשבת כמו בני ובנות תרבות לארוחת ערב עליה מישהו טרח, מבלי לגרום לו להצטער שנולד גם אם הקינוח היה בינוני. הם הכירו, הקשיבו, התווכחו, צחקו, קצת הסתלבטו על המארח בפניו וכמובן מאחורי הגב אבל בטעם סביר והקפידו למצוא נקודות חיוביות גם כשהיה פחות כיף. לא פלא שהם יצאו בלי לרצות לתקוע לאחר מזלג בעין. להיפך: כל אחד ואחת עשו רושם שיהיה ממש נחמד לשבת איתם לקפה, בירה ובמקרה של יובל המתוק – אוזו. אפילו השור המועד, עו"ד שירה ניר, לא סיפקה בסוף את הסחורה המבוקשת: להיות העתק של טלי גוטליב. הביטוי לאכזבה הגיע מהקריינות העוקצנית של שי אביבי, שמהר מאוד נגמרה לו התחמושת ונשאר בעיקר עם ציטוטים משירי הדוד של שירה, אהוד מנור ז"ל.
מה שמפתיע הוא כמה שזה היה מפתיע. לא רק בגלל שהתוכנית אימצה עם השנים – והפופולריות - קו הרבה יותר מוקצן, קרקסי ואפילו וולגרי, שהתעקש להפוך כל מפגש אנושי לתאונת דרכים רבת-נפגעים. נדמה שהמרחב הטלוויזיוני כולו התרוקן מדמויות כמו קמילה וירדן, שיודעות ללחוץ גם על הברקס ולא רק על הגז, ובכלל מגברים, נשים וכל יתר המגדרים שגאים במוצאם, תפיסת עולמם ומשלח ידם אך לא מחפשים להשפיל ולרמוס את האחר בשל כך. הם מהווים מעין גרסה בריאה יחסית של ישראליות (דעתנית, חמה, חטטנית, בעלת חוש הומור), שכל פרשן פוליטי עם חצי אונה מתפקדת מנסה להבין, לאן היא רוצה ללכת אחרי המלחמה והשבר הגדול שקדם לה (ולא נעלם לשומקום).
גם אם היה זה גליץ' במערכת ההפעלה של התוכנית, מרענן להיזכר שהאופציה קיימת. או שאולי הסיפור הוא שאפילו "בואו לאכול איתי" נראית כמו מקום שפוי אחרי פתיחת מושב הכנסת.
בקטנה
ליטל שמש, מגישת "שבע" בערוץ 14, הציגה את טומי רובינסון, פעיל הימין הקיצוני ועבריין מורשע (כולל בעבירות אלימות) שמבקר בישראל בהזמנת שר התפוצות, בתור "עיתונאי". ובכן, רובינסון הוא "עיתונאי" בערך כמו שהשיחה איתו הייתה "ריאיון". שמש אפילו לא שאלה, סתם בשביל הסקרנות (העיתונאית?), למה ארגוני יהודים בבריטניה, שהוא כביכול כה חרד לגורלם, זעמו על הזמנתו. אגב, רובינסון טען ש"לקח לאנשים 50 שנה להכחיש את השואה". אולי בשביל שמש הקשקוש הזה הופך אותו גם ל"היסטוריון".
