הנה תובנה בשליפה על הקולנוע ההוליוודי בן זמננו: סרטי גיבורי-העל של מארוול וביוגרפיות קולנועיות על איקוני מוזיקה ורוק הם אותו הז'אנר בדיוק, רק שהשני מיועד לאלה שעברו את גיל 50.
בשני המקרים מדובר בסרטים שנעשים קודם כל למעריצים, עם דמויות אהובות שבמקרה אחד נקראים ספיידרמן ואיירון מן, ובשני ברוס ספרינגסטין, בוב דילן ואלטון ג'ון. בשני המקרים הם מזוהים בלבוש, חפצים ולוק שנקבע עשרות שנים לפני יציאת הסרט (הגלימה של סופרמן, המשקפיים של אלטון, הג'ינס של ברוס), והכי חשוב — שני הז'אנרים מספרים לרוב את אותו סיפור בדיוק: הנה בחור, כמעט תמיד זה גבר, שהוא ממש אחד מאיתנו, אדם פשוט שמסתובב בחברה האנושית אבל נגע בו מגע אלוהי.
שני הז'אנרים כוללים כמעט תמיד סצנות קבועות של גילוי הכוח והשתלטות עליו (בין אם מדובר בקרני לייזר או באולפן ההקלטות מול טכנאי הסאונד והסוכנים המתעלפים) והסיפור בשניהם תמיד יכלול את שאלת ההתמודדות עם ההצלחה והכישרון, לצד הניסיון של הגיבורים לשמור עדיין על צד אנושי "רגיל".
1 צפייה בגלריה
(בדרך לאוסקר. ג'רמי אלן ווייט והבוס בפרמיירה של הסרט | צילום: Tim P. Whitby/Getty Images)
ההבדל היחיד בין הז'אנרים? קהל היעד והיוקרה, כשסרטי גיבורי-על עדיין נחשבים לסרטים "לילדים", בעוד ז'אנר הביוגרפיות המוזיקליות שפשה בעשור האחרון, בעיקר מאז ההצלחה הפסיכית של "רפסודיה בוהמית", מגיעים לאוסקרים. קובעי הטעם בהוליווד ובעיתונות הם עדיין ברובם בומרים ובני דור האיקס, אלה שמתגעגעים לימים בהם זמרים נערצים שרו להם בקסטה על המרד שהם מעולם לא ביצעו.
"ספרינגסטין: הדרך משום מקום", שיוצא היום לאקרנים בארץ ובארה"ב, מסמן וי על רוב הסעיפים האלה. מדובר על ביוגרפיה מוזיקלית בתקציב מכובד, עם הופעה של כוכב טלוויזיה אהוב שמכוון למועמדות ראשונה לאוסקר (ג'רמי אלן ווייט מ"הדוב") וקיבל את ברכת הכוכב הנערץ כששניהם מצטלמים מחויכים בפרמיירות הנוצצות. בדומה ל"אנונימי לגמרי" משנה שעברה על בוב דילן, שהגיע לשמונה מועמדויות לאוסקר, גם "הדרך משום מקום" הוא תוצר קצת יותר מתוחכם מהז'אנר, שמראש מוותר על הניסיון המעצבן בסרטים היותר עממיים מהסוגה לבצע ביוגרפיית "מהעריסה עד הקבר" או "ויקיפדיה מצולמת" כמו שעשו הסרטים על מרקורי, אלטון ורובי וויליאמס.
הסרטים על ספרינגסטין ודילן מבקשים להיות מרוסנים יותר, ולהתמקד בשנה או שנתיים דרמטיות בקריירה. ב"ספרינגסטין" ההתמקדות היא ב-1981, אז "הבוס" הוא כבר כוכב מוכר, אבל מה-זה מבואס מזה. בסיום מסע הופעות הוא מסתגר בווילה בעיירת הולדתו בניו-ג'רזי, כולם לוחצים עליו להנפיק עוד להיטים אבל הוא מעדיף להתמקד ביצירת אלבום עגמומי/דכאוני שיהפוך להיות "נברסקה". אם תרצו, "האלבום הלבן" פינת "קיד איי" של ספרינגסטין - האלבום היותר קשה ואלטרנטיבי שלו, שיש מעריצים שרואים בו את פסגת יצירתו. במקביל, על האש מתבשל האלבום עם הלהיט הגלגלצי הכי גדול ומזוהה איתו, Born in the USA.
איך זה נגמר כולם יודעים: ברוס יצא מהבאסה, שיחרר גם את זה וגם את זה ויצא פעמיים כמנצח. וזו חלק מהבעיה בסרט שביים סקוט קופר - שכבר סידר בעבר אוסקר לא מוצדק לג'ף ברידג'ס בסרט על מוזיקאי מיוסר, "לב לא שפוי" - וקיימת ברוב סרטי הז'אנר: הם נטולי קונפליקט ומשבר אמיתי. כולם אומרים לגיבורים כמה הם גדולים וגאונים, ולמרות הניסיון לצייר את ספרינגסטין כמי שנלחם בתקופה ההיא בדיכאון מצמית, או שהיה בעל יחסים מורכבים עם אביו (סטיבן גרהאם, היחיד שבאמת נוגע ללב בסרט), לי באופן אישי קשה לרחם על מולטי-מיליונר שמסתגר בווילה שלו ובוכה אל סטפות של כסף. ערכי ההפקה גבוהים, זה כן, ונחמד לבקר באייטיז. אבל אני עדיין מעדיף סרטי גיבורי-על.
