הקלישאה אומרת שמוזיקאים כותבים את הטובים שבשיריהם כשהם במשבר. טיילור סוויפט נמצאת כעת באחת מהתקופות הטובות בחייה. היא ממשיכה לייצר הכנסות בסדרי גודל שגורמים למדינות עולם שלישי להחוויר; היא זכתה בזכויות על המאסטרים של שיריה והקליטה מחדש את אלבומיה הישנים; קהל מעריצותיה (הסוויפטיות) מצופף את השורות סביבה; וגם במישור הרומנטי היא מאושרת – עם החתונה הקרובה עם טראוויס קלסי. לאור כל אלו, היה סביר להניח שאלבומה החדש, The Life of a Showgirl, לא יתמקד במשברים. בדומה לשיר ההוא של רחל המשוררת, גם סוויפט יודעת לספר רק על עצמה, ולקראת האלבום הזה היא הבטיחה ש-The Life of a Showgirl יתאר את תחושותיה נכון לעכשיו. אלא שלאחר שתיים-שלוש האזנות ל-12 השירים המציגים את הפרק הנוכחי ביומן האישי של מי שנחשבת לזמרת הפופ המצליחה בעולם, צריך להתאמץ כדי למצוא עניין בתוצאה. וכן, אפילו Wood שבו היא מרמזת לאיבר המין של בן זוגה, הוא יותר רצון בצומי מאשר התפתחות אמיתית ככותבת.
היו לסוויפט אלבומים מעניינים יותר — הן מבחינת כתיבה, ובוודאי ביכולת להעמיד שירים סוחפים. למרות שהיא שבה לעבוד עם מקס מרטין, שאחראי לבערך רבע מלהיטי הפופ שנולדו מראשית המיליונים, קשה לאתר כאן הברקות או אפילו להתנחם באיזה הוק קטן שיעשה חשק לקום מהמחשב ולהתחיל לרקוד.
תחושת התעופה העצמאית נטולת הכיסוי של הגברת נמשכת לאורך מרבית האלבום, מ-The Fate of Ophelia (הדווקא מבטיח) הפותח ועד לשיר הנושא החותם המבוצע עם סברינה קרפנטר. לפחות על הנייר, האחרון היה אמור להיות מיני מפגש פסגה. בפועל, הבלדה הזו נשמעת יותר כמו מיזוג עסקי בין שתי כוכבת פופ, ונמרחת כמו מסטיק שנדבק לסוליה. גם הרגעים הפחות חלשים באלבום, כמו CANCELLED! הם בסוף עוד מוצר פופ גנרי שנפלט מפס ייצור שרודף אחרי שורת הרווח.
סוויפט היא אולי הזמרת החשובה בעולם, אך המוזיקה שלה, לפחות לאורך The Life of a Showgirl, מתקשה להציג התפתחות. למעשה, ביחס לצמד אלבומיה האינטימיים יותר מימי הקורונה, כבר מדובר ברגרסיה מוזיקלית. אפילו לסוויפטיות מגיע יותר מזה.
