נוהל מרטיר / חסד גדול וידידותי להפתיע עשה ראש הממשלה עם ראש המטה לביטחון לאומי היוצא צחי הנגבי כשהדיח אותו כמו סחבה מלוכלכת שהפסיקה לספוג. מאז פירסם הנגבי את מכתבו, יצירת מופת באמנות הפאסיב-אגרסיב, הוא מתואר כמי שהוטס מתפקידו עקב חטאים חמורים כגון התנגדות לעמדת ראש הממשלה בעת האחרונה (סביב כיבוש עזה והתקיפה בקטאר), וכמובן חוסר שביעות רצון של הבוס, קרי אשת ראש הממשלה. בכך זכה הנגבי, לפחות בקרב כמה דמויות על טייס אוטומטי, לטיפול זריז בנוהל מרטיר: שדרוג מיידי במעמדו כבעל חוט שדרה, משל איבד נתניהו נציג אותנטי של השפיות ונותר כשהוא מוקף בחבורת דילטנטים וחדלי אישים. העובדה שבהודעת הפרידה שלו הודה הנגבי בשותפות לכישלון ב-7 באוקטובר וקריאתו "לחקור ביסודיות" את המחדל הוסיפו לו קרדיט לכאורה, כאילו שלא הייתה לו האפשרות (שלא לומר החובה המקצועית והמוסרית) לומר את הדברים – וכמובן לנקוט צעדים הולמים - לפני שנתיים וכמה ימים.
ובכן, נדרש חיפוש קדחתני אחר האמפתיה כלפי הנגבי, אך לשווא: היא ככל הנראה אבדה בין האודים העשנים וריח הגופות בקיבוצי העוטף, ההריסות של בתי קו המגע והחיים האזרחיים בגבול הצפוני והביטחון הלאומי (כן-כן, אותו אחד מ"המטה לביטחון לאומי") שהפך לבדיחה אחרי שכל האזהרות המקדימות פגשו מערכת יהירה ומנוונת, שהנגבי היה מבכיריה. "אויבינו לא ממש ששים אלי קרב", הצהיר רק חודש (!) לפני שהשמיים נפלו. ואם שם האמפתיה לא התפיידה, אז היא בוודאי נקברה תחת היחס הגס והאטום שהפגין כלפי משפחות שדרשו תשובות, בעודו מכנה את 7 באוקטובר "תקלה", כאילו שהאינטרנט נפל.
למעשה, במקרה של הנגבי, שבפרפרזה על השרה עידית סילמן היה טוב כמעט עד הסוף, זה לא משנה מדוע, למה ובאיזה סגנון סיים את תפקידו. ממילא הוא הפוליטיקאי הראשון שמונה לראש המל"ל והתברר, עוד לפני שנזכר בטכנולוגיה שנקראת "עצמאות", שזה לא רעיון מדהים, בטח לצד ראש ממשלה שנכנס לתפקיד כשהוא בפאזה המאנית של הקריירה, שבה נמחקים הגבולות בין נאמנות טוטאלית ליושרה מקצועית. וגם אם יתהפך על נתניהו בסגנון "קרה לו משהו", הארכיון מלא עד להתפקע בחנופה כלפיו גם אחרי המחדל. הנגבי, לא פחות מיואב גלנט ויותר מהרצי הלוי ורונן בר, הוא הרבה דברים: מרטיר אינו אחד מהם.
שהחטופים יחטפו / יש תגובה אחת שחוזרת כל אימת שנטען שהשר איתמר בן גביר גרם בהתנהלותו הפומפוזית לעינוי החטופים למרות שהוזהר מכך: המחבלים נאחזו בסיבות נוספות לנהוג כמפלצות, והם לא נזקקו לאצבע שתחב בן גביר בעיניהם כשהתרברב בהרעת תנאי האסירים בכלא הישראלי. ובכן, נניח שיש בכך היגיון: הרי גם הפצצות צה"ל, רעב ורוע טהור הם פקטורים.
אדרבה: גם אם בן גביר האמין בכל ליבו שהתעללות תהיה שם בכל מקרה, הוא בחר שלא לתרום את חלקו הסמלי, גם אם התיאורטי (לשיטתו), להקלה פוטנציאלית של הסבל. לא עניין אותו ללכת לישון לפחות בידיעה ש"הם סובלים, אבל אי-אפשר להגיד שזה רק בגלל שאני נרקומן של לייקים". וכמובן שהדברים נכונים גם לנתניהו, שהיה מודע (כפי שפירסם נדב איל ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet) לאזהרת ראש השב"כ, ולא ידוע שעשה משהו בנידון, ולו כדי להותיר רושם שהוא אמנם רוצה בהתמשכות המלחמה, שהייתה הכרחית לתפיסתו, אך מנגד פועל לצמצום העינוי היכן שזה נראה לו סביר. זה אפילו מחרפן עוד יותר: בסוף הציפייה המוסרית מנתניהו ובן גביר הייתה כל כך מזערית, וגם היא קיבלה בעיטה בראש.
מר כלכלה / היו ימים, גם אם יותר רגועים, שבהם זכייה של כלכלן ישראלי (גם אם אינו חי בה) בפרס נובל הייתה אירוע מעט יותר מהדהד בציבוריות הישראלית. למעשה, היה צריך להרחיק עד ערוץ הכלכלה הישראלי בטלוויזיה (יש דבר כזה) כדי לצפות ב-33 דקות של שיחה מחכימה ועשירה של רועי כ"ץ עם פרופ' יואל מוקיר, שדיבר בעברית רהוטה ונגישה (עד שלרגע ניתן לשכוח שהוא כלכלן) ובאופן ענייני ומדוד על מקומה של החדשנות הטכנולוגית בהתפתחות האנושית, ועל ההזדמנויות שהיא מזמנת בעולם קרוע פוליטית. הוא אפילו הצליח לסכם את כל הטרגדיה, הישראלית והגלובלית, בשש מילים בלבד: "יש קדמה טכנולוגית, אין קדמה מדינית". אגב, הוא סיפר שנתניהו לא התקשר אליו. אולי לא נעים לו לדבר עם מישהו שהוא באמת מר כלכלה.
בשלוש מילים / ושבו בנים לקבורה.
משפט בשבוע: "הבחירה שלי ברכב כזה היא אישית. הבחירה שלי לעבוד בשקל לשנה היא ערכית" (שר הכלכלה ניר ברקת מסביר למה קנה מרצדס בשני מיליון שקל. באותה מידה היה יכול להגיד שבזכות העבודה האישית והערכית שלו, גם סל הקניות למשפחה תכף עולה כמו מרצדס)
דרמה פוליטית / בזמן שארה"ב ממשיכה לנהל את ענייניה של ישראל, "הדיפלומטית" חזרה לנטפליקס לעונה חדשה שבה אין ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף (ובטח שלא את דונלד טראמפ) אבל יש תככים, מזימות וקרי ראסל האחת היחידה. אגב, לצידה מופיעים צמד מכוכבי "הבית הלבן" (אליסון ג'אני וברדלי וויטפורד), באיחוד שמוכיח שגם העולם הטלוויזיוני השתנה מאוד מהימים שבהם נאיביות פוליטית הייתה סם טלוויזיוני ממכר
