לכאורה, זה היה עוד ערב רגיל של שופינג בקניון איילון. האורות הבוהקים, המזגן המקפיא, השפע הצבעוני של הסחורה. אבל הקונים המרוצים שיצאו ממנו ביום שני השבוע אוחזים עשרות שקיות עמוסות בבגדים חדשים, לא היו רגילים. לפני שבועיים הם חיו עדיין מתחת לקרקע, במנהרות חמאס בעזה, חולים ומורעבים. והנה הם בלב רמת-גן, מודדים בגדים, נעליים ותחתונים. כל מה שחסר להם, לפחות חומרית, כדי להרגיש שוב כמו אנשים צעירים מן המניין.
האירוע תוכנן כמו מבצע צבאי. בעשר בלילה הקניון פונה מאחרון מבקריו, אבל חלק מהחנויות, שנסגרות לרוב באותה השעה, נותרו פתוחות. אחד מבתי הקפה פרס עבורם שולחן כיד המלך, עם אוכל ושתייה; כל משפחה קיבלה תווי קנייה ושפע של מתנות; והמוכרים יצאו מגדרם לעזור לחטופים השבים למצוא את מבוקשם.
5 צפייה בגלריה
(קציני המילואים, הדר לב רביע, אורית בן אלי, יואב בר־סלע, ענבל הברי ולירן אלון, בבילינסון. "מפיקים אירוע מהיום למחר" | צילום: דנה קופל)
מסע הקניות העליז הזה של 12 שבים, בהם החמישה שטופלו בבית החולים בילינסון – אלון אהל, אביתר דוד, גיא גלבוע דלאל, איתן מור ואבינתן אור – הוא לא סתם בילוי, אלא צעד קטן בדרך הארוכה שלהם להחלמה. כמו כל פרט בימים הראשונים שלהם בישראל, גם הוא נהגה ותוכנן מתוך מחשבה עמוקה על מנת להבטיח שהוא מתאים למצבם המורכב, ולהכין אותם לקראת המשך חייהם בבית.
"הם יכלו ללכת לקניון באופן עצמאי, אחרי השחרור מבית החולים, אבל ככה הייתה להם את הפרטיות עם המשפחה, את הזמן להתלבט ולהחליט", אומר אל"ם (במיל') יואב בר-סלע, שעומד מאחורי היוזמה הזו. "אגב, רובם לקחו מידה אחת גדולה ממה שהם צריכים כי הם יודעים שעוד רגע הם יעלו קצת במשקל. יש כאן דינמיקה של למידה. בפעם הבאה שיגיעו לקניון הם יפגשו בו את כל עם ישראל".
"הבילוי בקניון הוא אירוע, חלק מתהליך החזרה שלהם למציאות", אומרת רס"ן (במיל') אורית בן אלי, מהצוות הצבאי שליווה אותם. "הם חלמו על הבילוי הזה המון-המון זמן. מה שנתפס אצל כולנו כמובן מאליו, בשבילם הוא חגיגה".
"מה שחשוב ברגעים האלה הוא היכולת שלהם לבחור", אומר רס"ן (במיל') לירן אלון, שליווה את החטופים בערב הזה. "שנתיים הם לא יכלו לבחור שום דבר. כשהם נכנסו לחנות והתייעצו עם האחים והאחיות, ויכלו לבחור לעצמם מה שהם רוצים, ראינו את הניצוץ חוזר להם לעיניים".
מחלימים יחד איתם
בתי החולים שבהם טופלו השבים בשנתיים האחרונות עם חזרתם לישראל הם הצינור, החוליה המקשרת, בין החיים בשבי חמאס לחיים שבחוץ. מה שעשוי להיראות לעיתים מהצד כמו פסטיבל של מבקרים, בילויים, פינוקים ואירועים, הוא למעשה חלק מתוכנית שיקום סדורה, שנבנתה עם אנשי הרפואה ובריאות הנפש, ונועדה לסייע להם להתרגל לשגרה, אחרי תקופה ארוכה של בידוד וחסך תזונתי, רגשי וחושי.
החיוכים והחיבוקים בתמונות שמתפרסמות מטעים. דוח משרד הבריאות שהוגש לאו"ם פירט שורה של פגיעות נפשיות שהתגלו אצל שבים שחזרו לישראל בפעימות קודמות, בהן מצבי רוח ירודים וקושי להסתגל למציאות עד כדי מצבי התנתקות. מומחים תיארו גם תסמינים פוסט-טראומטיים, דיכאון וחרדה, התעוררויות בלילה בצעקות, חלומות חוזרים ופחדים.
עקרונות המפתח בטיפול הראשוני שהם עוברים כאן הם חיזוק תחושות השליטה, הביטחון והיציבות. "רפואת השבים, שהומצאה על ידי מערכת הבריאות בישראל, היא רפואה הוליסטית, שבוחנת את המטופלים שלה ופועלת לסייע להם בהסתכלות הרחבה ביותר של גוף ונפש", אומרת ד"ר לנה קורן פלדמן, מנהלת בית החולים בילינסון, שקלט גם את התצפיתניות ששוחררו בינואר 2025.
"במקביל לטיפול בפגיעות הפיזיות ובפציעות, שחלקן דורשות טיפול מיידי ובחלקן אפשר לטפל בהמשך, כשיתחזקו קצת, אנחנו מעוניינים לייצר להם את החזרה ההדרגתית העדינה גם בהיבט הרגשי והמשפחתי. ולכן, כמו שהם עוברים הרבה מאוד בירורים וטיפולים רפואיים, חשוב לעשות להם גם פעילות הפגתית, מלשון הפוגה, שתיתן את האקסטרה הזה".
אחרי חודשים ארוכים בתא מבודד מתחת לאדמה, אומרת קורן פלדמן, הגוף צריך להתחיל ללמוד את המרחב הגדול שסביבו. "מערכת החושים ושאר מערכות הגוף הפיזיולוגיות צריכות להסתגל מחדש למרחב, לאוויר, לשמש, אפילו למראה עיניים. פיקניק בחוף, באוויר הצח ובשמש, זו לא רק פעילות של 'יופי, יוצאים לבלות'. אנשים שלא ראו אור יום במשך חודשים פתאום רואים ים. זה ממש לסגל את הגוף ואת הנפש בצורה הדרגתית לסביבה החדשה שהם נמצאים בה. ולכן הפעילות הזו מאוד-מאוד חשובה. יש כאן אפקט שהוא הרבה יותר משמעותי מסתם לעשות להם כיף".
לבילויים הללו, אומרת קורן פלדמן, יש ערך נוסף: הם מסייעים לחבר את השבים לבני המשפחות שהמתינו להם בחוץ. "גם הביחד הזה הוא חלק מההסתכלות הטיפולית הרחבה שלנו. חוץ מזה שהם נותנים את המנוחה והרגיעה, הם גם עושים סוג של קירוב בין השב למשפחה, ומאפשרים להם להשלים פערים של שנתיים. צריך לזכור שבני המשפחה לא היו במצב רגיל כל הזמן הזה, חלקם כמעט לא היו בבית, הם היו במלחמת הישרדות וגם הם זקוקים למנוחה. כשהם רואים את הילדים שלהם מחייכים בפיקניק, או שרים פתאום עם איזה זמר אהוב, הם מחלימים יחד איתם".
על החלק הזה של תחילת מסע הריפוי שלהם אחראי צוות מיוחד שהקים אגף כוח אדם בצה"ל, בהובלתו של רמ"ט אכ"א תא"ל אמיר ודמני. בראש הצוות עומד אל"ם בר-סלע, לשעבר ראש מחלקת חובה, תכנון ומקורות בחיל האוויר, שהיה שותף לבניית המנגנון לקליטת השבים בכל בתי החולים.
באזרחות בר-סלע הוא יזם חברתי, שפועל בין השאר לעודד שירות צבאי משמעותי אצל צעירים מהפריפריה, אבל בשנתיים האחרונות הוא עסוק בעיקר בתפקיד שאין לו אח ורע במערכת הבריאות בישראל: המפקד הצבאי של מחלקת השבים בבילינסון. "השילוב הזה, של צוות רפואי ופסיכוסוציאלי יחד עם אנשי הצבא, נותן את המענה המושלם, במטרה להעביר את השבים משלב הקליטה אל תוך השילוב בחיי היום-יום ובקהילה", מעידה ד"ר קורן פלדמן.
זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, נקרא בר-סלע לשירות והביא איתו צוות של שישה אנשים – בהם מדריכת הורים וגננת, עורכת דין ואיש ביטוח, רובם יוצאי חיל האוויר – שקטעו את שגרת חייהם והגיעו להתכונן יחד איתו לרגע הגדול של החזרת החטופים לישראל. "בחרתי אנשים שיש להם רקע צבאי של משאבי אנוש, והם גם מנהלים", מעיד בר-סלע. "כולם יודעים לעבוד מול אנשים עם רגישות נכונה, עם יכולת טובה לקרוא אותם ולהגיע אליהם, ולהיות אמפתיים.
"החיבור בין מערכת הבריאות לצבא הוא לא טבעי. עשינו הרבה מאוד חשיבה ושיחות והבאנו את התרבות הארגונית של צה"ל ושל חיל האוויר, את היכולת לתכנן, להסתכל קדימה ולהשתנות תוך כדי תנועה לתוך בתי החולים". מאז ועד היום אחראי הצוות הזה, המכונה בפי כל "צוות יואב", שחברות בו גם סא"ל (במיל') ענת וינברג שחר ורס"ן (במיל') שלי ברנדס, על תפעול מחלקת השבים בבית החולים יחד עם הצוות הרפואי והפסיכיאטרי. צוותים דומים פעלו גם באיכילוב ובשיבא.
התפקיד שלהם קשה להגדרה. הם כאן לכל בקשה או משאלה, ולכל בעיה לוגיסטית או אנושית שהצוות זקוק לעזרה בפתרונה, ממשאלות לב של השבים עצמם ובני משפחותיהם, עד אירועים מיוחדים כמו פיקניקים והופעות. הכל חלק מהטיפול. "הצוותים הרפואיים ממוקדים בטיפול הרפואי, הנפשי והסוציאלי. אנחנו מביאים את החלק המשלים, ואחראים לעשות אינטגרציה בין כולם", אומר בר-סלע. "למדנו את צורכי השבים וייצרנו עבורם מענים מתאימים, אבל לפני הכל, שמרנו עליהם. אנחנו מאוד קשוחים בעניין הזה. אם אומרים לנו 'אנחנו לא רוצים את הדודה הזאת', אנחנו לא מאשרים לה להיכנס".
"בתוך המחלקה אין ממש חלוקת תפקידים מובהקת, הכל נעשה בסינרגיה של כל הצוות, יש בינינו תיאום מושלם", מספרת בן אלי. "אנחנו מתרכזים בצרכים השוטפים שעולים ביום-יום, אם זה בתספורת או בפן. שמעתי השבוע שניים מהשבים מדברים אחד עם השני על זה שהם מתגעגעים לדגני בוקר של כריות עם נוגט. למחרת זה חיכה להם במטבח".
משאלות הלב של השבים מקבלות כאן מענה גם כשהן לא תמיד עולות בקנה אחד עם המציאות. "באחד הסבבים הראשונים הייתה פה סבתא שאמרה לי 'הבטחתי לנכדה שלי שאני דואגת לה לתותים'", היא מספרת. "הלכנו וחיפשנו בכל פתח-תקווה עד שמצאנו לה תותים. הם לא היו טעימים במיוחד, זו לא הייתה העונה, אבל התותים האלה איפשרו לה לקיים את ההבטחה שנתנה.
"כשהשבים רצו משקפיים חדשים הבאנו להם עשרות זוגות, פרסנו על השולחן במחלקה וכל אחד מהם בחר לעצמו. מגיעות לכאן תרומות בלי סוף. אנחנו בוחרות איתם מתוך קטלוגים. משתדלים להיענות לכל ההעדפות.
"בדרך כלל המשפחה, ההורים, הם אלה שמגשימים וממלאים את הצרכים של הילדים. פה ההורים הם חלק מהאירוע, ואנחנו משתדלים לסייע להם להיות פנויים במאה אחוז עבור הילדים שלהם. אנחנו פועלים בכל דרך להרים להם את המורל, לשמח אותם ולהעלות להם חיוך על הפנים".
לאורך השנתיים האחרונות מילא הצוות הזה אינספור בקשות וחלומות, ממחליק שיער ועד לק ג'ל. התצפיתניות קיבלו גם טיפול פנים. "זה לא קרה על ההתחלה", נזכרת רס"ן (במיל') ענבל הברי. "כשהרגשנו שהן רגועות ופנויות ויש זמן בין הבדיקות והטיפולים הבאנו להן קוסמטיקאית שטיפלה גם בהן וגם באמהות שלהן".
"הגיעה אלינו חטופה שהייתה מאוד עייפה וחלשה", מספרת רס"ן (במיל') הדר לב רדיע. "ברגע שהבאנו לה את הספר שלה לכאן, היא יצאה מהחדר אחרת. היא הרגישה יותר טוב והייתה מלאת אנרגיה. השבוע שמענו מחלק מהשבים שהגוף כואב להם, אז דאגנו להביא מסאז'יסטית, שהגיעה בשו-שו למחלקה ובמשך יומיים קיבלה את כל מי שרצה. אנחנו מכירות אנשים שרק מחכים שנקרא להם, ומוכנים לפנות את הלו"ז ולהגיע מיד".
חיבור גם ללוח השנה
כל היבט וכל בקשה נבחנים כאן בזכוכית מגדלת רפואית, נפשית וסוציאלית. "מצד אחד אנחנו צוות 'חלום עליכם', מגשימים חלומות ושאיפות, ומצד שני גשר, תיווך לחיים שהם הולכים לקראתם", אומר בר-סלע.
"אנחנו לא פועלים עד שהצוות הרפואי נותן לנו אור ירוק. לשמחתנו הרבה, באופן מפתיע, מצבם של השבים האחרונים איפשר לנו להתחיל לעבוד מיד. בשלב הזה מתחילים לבנות את התוכנית, מה נכון לעשות איתם ומה יעשה להם טוב – אם זו חשיפה לשמש או לראות שקיעות. אם מישהו קצת עצוב אנחנו מנסים לברר מה קרה, איך הוא ישן בלילה. הרבה פעמים אנחנו יורדים מתוכניות שעשינו, כי זה לא מתאים באותו רגע".
"זו פעילות מגבשת, השבים עם המשפחות שלהם ובינם לבין עצמם", אומרת ד"ר קורן פלדמן. "כולנו יודעים מהו כוחה של קבוצה. מדהים לראות את הדרך שעשו המשפחות של השבים מהרגעים הראשונים שלהם אצלנו, רואים בבירור את השיתוף ואת תחושת הגיבוש. גם לזה יש ערך עצום".
אחת הסוגיות המרכזיות במצבם של השבים היא התזונה. כל אחד מהם איבד עשרות קילוגרמים ממשקל גופו בשבי, ועימם הידלדלה מסת השריר והעצם. לצד הצורך הדחוף להחזיר להם את החסרים הברורים, בהם קלוריות, ויטמינים ומינרלים חיוניים, האוכל מסמל עבורם הרבה יותר מצורך גופני, כפי שניכר היטב בסרט של גיא גלבוע דלאל, שנראה מתענג בדרך לבית החולים על כדור שוקולד.
5 צפייה בגלריה
הצוות והשבים בבילינסון. "הם לא רוצים לראות אורז. גם לא פיתות וחומוס" | צילום: גיא יחיאלי
האהבה של עם ישראל לפעמים חונקת, גם בתחום הזה. "היו הרבה שפים שרצו לבוא לבשל עבורם, הורדנו אותם מזה כי יש פה צוות מטבח מצוין ואין בזה צורך", אומרת הברי. "במקום לבוא לבשל, ביקשנו מהם תגבור באירועים מיוחדים".
כך נולד פה ערב פסטות איטלקי, ערב סושי, ואפילו אירוע שניצל ג'אם – שניצל בחלה מלווה במוזיקה. "שנתיים הם רק חשבו מה הם יאכלו כשיחזרו, פתאום כל שעתיים עולה איזשהו חשק אחר", מספרת לב רדיע. "כולנו עסוקים בלחפש להם בדיוק את מה שהם רצו, כדי שהם יוכלו גם למלא גם את הלב שזקוק לזה, ולא רק את הבטן.
"בסוף השבוע הראשון שלהם בישראל החלטנו לקיים ארוחת שבת משותפת של כל מי שנכח במחלקה. שאלנו אותם כמובן, והם מאוד שמחו. צוות המטבח נערך לארוחה מאוד חגיגית, כולל שירים וקידוש. בבוקר הלכנו יחד לברכת הגומל משותפת בבית הכנסת שנסגר במיוחד עבורנו. זה היה מאוד-מאוד מרגש. לפעמים עושים טקסים של הבדלה ביחד, של קבלת שבת, בנחת ובשלווה. יש המון דמעות והמון חיבוקים וסיפורים אישיים. החיבור הזה, גם ללוח השנה, מחבר אותם בחזרה לחיים כאן".
חדר האוכל של השבים חולק לפי שולחנות, שולחן לכל משפחה. כאן נפגשו שלוש פעמים ביום לדבר, לספר ולחלוק חוויות גם עם קציני הקשר למשפחות, שמלווים אותם כבר שנתיים. "הייתה הרבה חשיבה בנושא האוכל, כי זה חלק מהצרכים הבסיסיים ביותר שלא נענו אצלם תקופה ארוכה", אומר בר-סלע. "תיכננו מה יהיה בכל ארוחה, וכמובן שאלנו את השבים מה הם אוהבים ורוצים לאכול. רוב הבקשות היו להמבורגרים, פיצות וסושי".
חשבו כאן לא רק על מה יהיה בתפריט, אלא גם על מה שלא יהיה בו. למשל דברים שמזכירים את ה"ארוחות" שקיבלו בעזה. "הם לא רוצים לראות אורז. גם לא פיתות וחומוס", מספרת הברי.
בנוסף לשלוש ארוחות ביום שמוגשות בצורת בופה, בשעות גמישות, ממש כמו במלון, יש גם מטבחון, שנחשב לאמצעי טיפולי לכל דבר, בכך שהוא מאפשר להם לספק לעצמם את מה שמתחשק, בלי ההגבלות שהורגלו בהן בשנתיים האחרונות. "הטוסטר היה אטרקציה", צוחק בר-סלע. "כל השבים, כולל הילדים, רצו טוסט גבינה ושוקו באמצע הלילה.
"המטבחון נשאר פתוח 24/7 והוא מלא מעדנים, גבינות, גלידות ומתוקים. אנחנו מוודאים שבית החולים ממלא אותו, כי הוא כל הזמן מתרוקן. אחד השבים האחרונים, שהוא בריסטה, ביקש קפה הפוך איך שהגיע אלינו. הוא קיבל לא רק קפה, אלא גם הבאנו מכונה של קפה למחלקה, ודאגנו לפולים שהוא אוהב.
"זה שהם יכולים לפתוח את המקרר ולבחור מה הם רוצים לאכול או לשתות בכל שעה ביום ובלילה, ואף אחד לא עוצר אותם, מדהים אותם. להכין לעצמם קפה בלי לבקש אישור מהשובים שלהם זו חגיגה".
מיטב האמנים עומדים בתור לשמח אותם וגם למפגשים האלה יש ערף מוסף. "כשמי ששב מהשבי פוגש פתאום אמן שהוא מעריץ, יש בזה חלק מתהליך הריפוי", אומרת בן אלי. "זה המקום שלהם להרגיש אהובים, לפרוק רגשות. יש ערימות של רגש במפגשים האלה. השירים מציפים וכולם בוכים. אחת האמהות אמרה לי שאחרי כל מפגש כזה היא מרגישה ששכבות של מתח וצער יורדות לה מהגוף".
"אנחנו מפיקות פה מהיום למחר אירועים שבצבא היינו חושבים עליהם חודשיים קדימה", אומרת הברי. "אחד השבים מאוד רצה לראות את הים. לקחנו אותם לקיבוץ פלמחים, יש שם בית קפה שסגר את המקום עבורנו, ציוותנו את בסיס פלמחים שהכין ארוחה יפה לכל השבים והמשפחות, והבאנו את עמרי גליקמן מהתקווה 6, שהציע לאחד מהם לנגן איתו. היה לו מאוד קשה להצטרף, אבל כולנו עודדנו אותו. חלק מהחזרה לחיים היה גם להראות לו שהוא עוד זוכר את האקורדים ואת התווים. בסוף הוא ניגן איתו שיר שלם".
הסרטון של אביתר דוד מנגן בגיטרה באירוע הזה הרטיט לבבות.
אפילו העמידה משתנה
ביום שלישי השבוע ערך הצוות של בילינסון מסיבת פרידה צנועה מהשבים, לרגל שחרורו של אבינתן אור. "אחד-אחד הם עלו ודיברו, גם מי שלא שמענו אותו עדיין", מתאר איש צוות שנכח במקום. "הם תיארו איך לא רצו בהתחלה להגיע לבית חולים, ובסופו של דבר הודו לנו בחום על החוויה שעברו כאן. כולנו בכינו".
השינוי שעברו מאז שחזרו לישראל כבר ניכר עליהם. "אחד השבים היה תמיד עם הכובע עליו, מחפש מקום צדדי, לשבת לבד", מספרת הברי. "באירוע האחרון שעשינו, בטבע, הוא לקח מיקרופון והתחיל לשיר. זה שינוי דרמטי".
"מיום ליום השינוי שחל בהם יותר משמעותי", אומרת לב רדיע. "זה לא מי שפגשנו לפני שבועיים. החיוך גדל, התקשורת משתפרת, העיניים סוף-סוף מיישירות מבט. אפילו העמידה שלהם שונה".
ארבעה שבים עדיין נותרו במחלקה וייצאו לבתיהם בימים הקרובים. למרות שכולם הוגדרו כשירים מבחינה רפואית להשתחרר, היו מי שביקשו להישאר כאן עוד מספר ימים, אהובים ומוגנים, לפני היציאה המאתגרת אל החיים האמיתיים. "הטיפול הרפואי בהם הסתיים, הרופאים כבר מסרו להם את ההמלצות להמשך, אבל המחלקה היא סוג של חממה", אומר בר-סלע. "אם משפחה ביקשה עוד כמה ימים של שקט לפני הבלגן שמצפה להם בחוץ, בית החולים איפשר להם את השקט הזה בשמחה".
את ארוחת שישי האחרונה שלהם בבית החולים יחגגו, לבקשתם, עם יוני רכטר. יומיים קודם שיחקו משחקי כדור ורקדו בחוף הים בתל-אביב. בתחילת השבוע ישוחררו אחרוני החטופים ותפורק המחלקה, שעמדה במשך רוב השנתיים האחרונות ריקה, בציפייה נרגשת למטופלים שלה. יחד איתה יתפרק גם צוות יואב, שיחזור לעיסוקיו מהעידן שלפני המלחמה.
המסע של השבים לחיים לא הסתיים עדיין. כולם ישובו בקרוב לבית החולים לצורך שיקום ומעקב. "ההשלכות של השבי ילוו אותם לטווח ארוך", אומרת קורן פלדמן. "הם יצטרכו לשמור איתנו על קשר עוד תקופה ארוכה".
"החיים האמיתיים שלהם מתחילים עכשיו, עם החזרה למשפחה ולקהילה שמצפה להם", אומר בר-סלע. "אנחנו רק נתנו להם את הדחיפה".
