ניר צדוק | כניעה לרגש
10 מחזורים בלבד, מה-33 בעונה שעברה ועד לשביעי העונה, נדרשו למכבי חיפה כדי לעבור מפיטוריו של ברק בכר לאחר התבוסה 5:1 בדרבי, למינויו מחדש לקדנציה שלישית. זו קפריזיות שלאורה גם תרבות הניהול בליגה הלאומית נראית כמו לקוחה ממחוזות גבוהים.
מצד שני, אפשר להציג זאת כפרגמטיות שתחמיא למכבי חיפה – מועדון ששם את טובתו מעל הכל ומהרגע שבו הבין כי טעה מתעסק בעיקר ולא בטפל ומתעלה מעל לשיקולים זרים. החזרה לבכר הרי פירושה הודאה בטעות שהיא מינוי מחליפו, דייגו פלורס, אבל גם של פיטורי בכר עצמו. אם זה מה שצריך, שתי הכאות על חטא במחיר אחת, אז שכך יהיה.
מהצד של חיפה, החזרה לבכר היא לא מושלמת – הארוחה הזאת לא הייתה מי יודע מה כשחוממה במיקרו בפעם הראשונה, אז מה יהיה הטעם שלה אחרי סיבוב נוסף? אבל המצב כל כך גרוע, שבמקרה שלה "לא מושלם" הוא ה"מושלם" החדש. בנוסף, בכר שב למכבי חיפה שונה, שהפרידה עשתה לה רע יותר משהיא עשתה לו. העובדה שהוא חזר ללא גל אלברמן שפוטר יחד איתו כמוה כהכרה מצידה של חיפה בכך שלא הוא היה האחראי המרכזי לכישלון. החזרה לא רק מעניקה לו אפשרות להצליח מחדש בפרק השלישי, היא גם עורכת מחדש את הנרטיב של הפרק השני. זה מהלך שבו-זמנית משנה את העבר וגם מאפשר לו לשנות את ההווה. הוא לא יכול היה לבקש יותר מזה.
זה לא אומר שזה יהיה פשוט. הסטנדרט של חיפה הונמך עד כדי שהרצפה של העונה שעברה היא התקרה של העונה. מקום שלישי היה סיבה לפטר את בכר. העונה – להרים אותו על הכתפיים. אבל העובדה שלא יהיה קל להיכשל לא אומרת שיהיה קל להצליח. בכר יורש סגל שהורכב בחוש המישוש בלבד. מתישהו היחסיות המטיבה של ההשוואה לשפל של קודמו תיעלם, והרזומה של המאמן והסטנדרטים של המועדון יעצבו דרישות וציפיות גבוהות מדי עבור סגל משופע בשחקנים שעבר זמנם. ניתן לראות זאת כאתגר עבור בכר שחצי שנה בלי משרוקית הספיקה לו, אבל גם כחול טובעני. במובנים רבים, החזרה שלו היא כניעה של השכל לרגש. בשני הפרויקטים המוצלחים בקריירה של המאמן, בבאר-שבע ובחיפה, הוא עזר לסגל מוכשר לעשות את הצעד האחרון בדרך ליעד. הפעם הוא צריך לגרום להם ללכת את הצעד הראשון.
איציק שאשו | העובדות מדברות
קל מאוד לטעון שהחזרה של ברק בכר למכבי חיפה היא "פתרון של עצלנים". מסוג הדברים שבשבילם המציאו את הביטוי על ההוא שמחפש מתחת לפנס. שלא לדבר על כל הזוגות האלה שכולנו מכירים, שכל הזמן נפרדים ואז חוזרים, ואז שוב נפרדים לנצח, אבל מקסימום לעוד חודשיים. קל מאוד לטעון את כל זה, אבל רק אם מתעלמים מהדבר המעצבן הזה שנקרא עובדות. אתם יודעים, הנתונים האלה שאי-אפשר להתווכח איתם, ומשמשים אותנו כדי לנצח בוויכוחים.
הנה אחת כזאת: ברק בכר היה האיש שבקדנציה הראשונה שלו, הקבוצה עשתה קפיצת מדרגה – או יותר נכון, קפיצה משולשת – אל מחוזות שאף ירוק לא העז לחלום עליהם עד אז. והוא עשה את זה אחרי עשור שבו מכבי חיפה דווקא עשתה בדיוק את ההפך מלחפש מתחת לפנס. למעשה, היא חיפשה בכל המקומות הכי לא מוארים בעולם הכדורגל, ותמיד מצאה שם כל מיני דברים שבדיעבד קצת קשה להאמין שקרו באמת. כל מיני מאמנים זרים שאולי הוסיפו ארומה אירופית לכפר גלים, אבל השאירו אחריהם קבוצה שיכלה לפנטז במקסימום על גביע הטוטו, ושלל מאמנים מקומיים שאת רשימת התארים שלהם אפשר לכתוב על גרגיר אורז.
אז תגידו שמאז עברו המון מים בחוף דדו, ושהייתה בדרך קדנציה ירוקה נוספת של בכר אחרי הכישלון בכוכב האדום, ואני אענה לכם שזה נכון. אבל אם כל העונות של בכר היו מסתיימות באליפות (ולא רק חצי מהן) אז כנראה שהאיש לא היה זמין עכשיו לקבל בכלל שיחות מיענקל'ה, כי הוא היה קוצר את הפירות באיזה מועדון מעניין באירופה.
והנה עוד עובדה: בחצי השנה שעברה מאז שעזב את הקבוצה, מכבי חיפה הפכה למועדון שאפילו לא מעז לפנטז על התמודדות בצמרת הגבוהה. מאז שבכר לא על הקווים בחיפה, פחות או יותר כל משחק בין ארבע העשירות של הליגה הוא משחק שבו ניצחון של הירוקים ייחשב להפתעה. השינוי הזה לא מגיע רק בגלל הבדלים בין הסגלים, או בשל מומנטום שלילי כזה או אחר. הוא מגיע כי המערכת כולה מסתכלת על מלבן הסיד הזה שליד הספסלים ולא מוצאת שם את ההוא שיודע איך נראה ומרגיש מקום ראשון. אז ברור שרזומה הוא אף פעם לא ערובה להצלחה, ושמראש הברק לא מכה פעמיים אז לך תבנה על שלוש, אבל כל זה לא משנה את השורה התחתונה: כשמאמן כזה פנוי להובלה, פשוט לוקחים.
