1. נוכחים, נפקדים
אחרי החגים גם המשטרה הצבאית חזרה מפגרה. המעצרים של העריקים החרדים שהוקפאו לאורך חגי תשרי (מלבד אלו שהתייצבו מיוזמתם בנתב"ג) התחדשו: עדיין לא נכנסים לערים החרדיות, אבל שוב על סף דלתם של תלמידי הישיבות המעטים שגרים מחוץ להן. הפעם נתפסו עריקים מהמיינסטרים הישיבתי. אחד מהם אפילו אשכנזי, רחמנא ליצלן.
5 צפייה בגלריה
(נתניהו ודרעי בכנסת. העברת חוק גיוס תגרום לאובדן התלות של החרדים בראש הממשלה | צילום: קובי גדעון, לע"מ)
פרישת ש"ס מתפקידיה בקואלי־ציה, והפגנת הענק של דגל התורה שמתוכננת ליום ראשון הן בדיוק ההפך ממה שנתניהו קיווה בפתיחת המושב. הוא הצהיר השבוע מעל דוכן הכנסת שיעביר חוק גיוס, מתוך תקווה שזה יספיק כדי להרחיב מחדש את הממשלה, וקיבל את ההפך. אולי בגלל החשד במפלגות החרדיות שזו הצגה בלבד. אם החוק יעבור, מלבד הנזק לקמפיין הליכוד, החרדים גם ישוחררו מהתלות הבלעדית בו. כל עוד אין הסדר לתלמידי הישיבות, הם בידיו בלי תחרות. אף אחת ממפלגות האופוזיציה לא תוכל להבטיח להן את הפטור מגיוס. ביום שאחרי הסרת הנושא מסדר היום, הן יהיו חופשיות לשמוע הצעות גם מאחרים.
גם דרעי קיווה ששרי ש"ס יפתחו את המושב כחברי ממשלה, אחרי שתוצג טיוטת חוק לשביעות רצונם. אבל זה הסתבך. במקום חזרה לממשלה הוא נטש גם את הקואליציה. יו"ר הוועדה החדש, בועז ביסמוט, אמנם הודיע חגיגית שגיבש נייר עקרונות ואפילו הודה לצה"ל, אבל אז התברר שבצבא לא מכירים את המסמך, ובטח שלא הסכימו לו.
גם היועצת המשפטית של הוועדה, לפי גורמים ששוחחו איתה, לא מתכוונת לחתום עליו. יש קונצנזוס בין היו"ר המודח אדלשטיין לבין ביסמוט על יושרתה וענייניותה של עו"ד מירי פרנקל שור, וגם הבנה שאם היא לא תחתום על החוק, הוא לא יעבור בג"ץ. ביסמוט נאלץ שוב לבטל את כל הדיונים השבוע, כדי להימנע מסיטואציה שבה פרנקל שור מציגה את התנגדותה מול המצלמות.
מה יש בנייר עצמו? ביסמוט עוד לא פירסם אותו, אבל מי שנחשף אליו מדווח על הקטנה של יעדי הגיוס. במקום כמעט 6,000 בשנת הגיוס הראשונה בנוסח אדלשטיין, חזרה ל־4,800 (זה יעד הגיוס גם השנה. רחוק מהמספרים בפועל). מנגנוני הפיקוח על הישיבות, כמו הדרישה לבדיקת נוכחות באמצעות טביעת אצבע, נמחקו. כך גם חלק מהסנקציות, כמו ביטול ההנחה בארנונה. סנקציות אחרות נדחו. במקום תחולה מיידית או תוך חצי שנה, חלקן ייכנסו לתוקף תוך שנה. אחרות תוך שנתיים.
זה חוק לא פופולרי, שההת־עקשות עליו בשנת בחירות, עם סיכויי חקיקה קלושים, מחדדת את השאלה למה ראש הממשלה עדיין מפגין אליו מחויבות. התשובה היא, כרגיל, להרוויח עוד זמן. במערכת הפוליטית חושדים שזה קשור בסעודיה, נתניהו רמז השבוע גם לאפשרויות אחרות. לא של שלום אלא של מלחמה. ואולי הוא פשוט עדיין לא החליט. כמו בשוק ההון, הוא משלם מחיר על אופציות גם אם לא בטוח שיממש אותן.
2. שידורי המהפכה
שני עימותים נדירים נרשמו השבוע בין נתניהו לבין בסיסי התמיכה שלו ‑ בערוץ 14 ובסיעת הליכוד. ההצבעה על החלת הריבונות ביו"ש עברה בקריאה טרומית על אפו וחמתו לא רק בגלל המרד של אדלשטיין. הוא אמנם היה הקול המכריע, אבל נשען על אצבעות של חברי עוצמה יהודית, הציונות הדתית ואגודת ישראל. הגורם המלבה והמלווה של המרד הפנים־קואליציוני הזה הוא ערוץ 14. קמפיין הריבונות של ערוץ הבית נמשך כבר חודשים. נקודה נדירה שבה האידיאולוגיה הימנית גוברת שם על הנאמנות למנהיג.
מדד הריבונות של הערוץ מדרג באופן שוטף את נבחרי הקואליציה במאמציהם לקדם את הסיפוח. זה תמריץ יעיל במיוחד בימים שבהם רוח הפריימריז מרחפת מעל חברי הליכוד, שמודעים גם למפקד החזק של ראשי המועצות ביו"ש. גם עוצמה יהודית והציונות הדתית נאבקות על המיקום בטבלה בשנת בחירות.
וכך, צופים חדי־עין בערוץ חזו ברגע תקדימי שבו המפלה של הקואליציה התקבלה בחגיגיות, כיוון שכנסת ישראל הצביעה בעד ריבונות. אבי מעוז, שהתעקש להעלות את החוק למרות לחצים אדירים של אנשי נתניהו, הוזמן לפטריוטים כאורח כבוד.
ההתנגשות השנייה, בכנסת, הייתה עם סיעת הליכוד. כבר שנה שבכירי מפלגת השלטון, בהובלת שר המשפטים ויו"ר הכנסת, מנהלים מלחמת חורמה בלגיטימיות של נשיא העליון יצחק עמית. עד שבא נתניהו ופינצ'ר להם את הקמפיין. רמז ראשון היה כבר בשבוע שעבר, אחרי שעמית הוחרם ולא הוזמן לישיבה המיוחדת של הכנסת עם טראמפ, ונתניהו צולם במפתיע מאחורי הקלעים בהר הרצל, לוחץ את ידו בשולי טקס הזיכרון ל־7 באוקטובר.
השבוע זה היה פומבי יותר: האמבוש של אוחנה לנשיא העליון נתקל בתגובת נגד שבה, אחרי נאום התוכחה של הרצוג, הודה ראש הממשלה בקול מעל הדוכן בעובדה הפשוטה ששריו הבכירים מכחישים - יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון. לוין לא ניסה להסתיר את הזעם.
זו אולי פליטת פה של ראש הממשלה, ואולי חלק ממהלך רחב יותר: אוזן מוזיקלית תוכל להבחין בטקסטים חדשים שמשולבים בדברי נתניהו בשבועיים האחרונים. בין כל ההתנצחויות היו גם כמה משפטים על פיוס פנימי. עכשיו רק נשאר לחכות שיעדכן את אנשיו שגם המלחמה הזאת נגמרה.
3. תרבות הביטול
המכתב של שרי הליכוד שדורש מהנשיא לעצור את משפט נתניהו הגיע בזריזות לכלי התקשורת, אבל גם יממה לאחר פרסומו עדיין לא נחת בדואר האלקטרוני של לשכת הנשיא. ספק אם הרצוג הוא הנמען האמיתי של עידית סילמן, שהובילה את ההחתמה, או שמא מתפקדי הליכוד.
הרצוג כבר הביע תמיכה עקרוניות ביוזמות לסיום המשפט אבל ציין שכדי לתת חנינה הוא צריך שתוגש בקשה. המסלול לשם עובר בהודאה ובחרטה, אבל בסביבת ראש הממשלה מנסים לכפות עליו ליזום את החנינה, גם בלי שנתניהו יודה באישומים. ויש לזה הסבר משפטי: היו חנינות לפני כתב אישום, היו חנינות אחרי הרשעה. אבל אין תקדים לחנינה תוך כדי משפט שמתנהל בפני הרכב.
בסביבת נתניהו עלה החשש שאם הוא יודה באישומים במסגרת בקשת החנינה, בג"ץ עוד עלול להתערב, והוא יישאר עם ההודאה. את הסיכון הזה הוא לא מוכן לקחת.
לכן, הקמפיין הציבורי מתנהל עכשיו על ראשו של הנשיא. מטראמפ ועד שרי הליכוד, כולם מפעילים עליו לחץ ליזום חנינה בעצמו. אחרוני השרים שהתמהמהו עם צירוף חתימתם קיבלו טלפון אישי משרה נתניהו.
כל הלחץ מנוקז להרצוג אף שהכלים שבידי היועמ"שית לסיים את ההליך או להקפיא אותו מגוונים הרבה יותר. פשוט כי לא ניתן לפנות למי שמבחינתם כבר פוטרה. היא יכולה, תיאורטית, להחליט על משיכת סעיף השוחד, לעכב את ההליכים, להנחות את התביעה להתקדם לגישור פלילי או לקדם שוב הסדר טיעון.
בסבבים הקודמים זה נפל בגלל הסירוב של נתניהו להטלת קלון. הצעה חדשה שמסתובבת כעת בין חלק מהנוגעים בדבר מנסה לעקוף את המכשול הזה: לפי התרחיש המוצע, המשפט יסתיים בתמורה לכך שהוא יסכים לא להתמודד בבחירות הבאות, אבל ימשיך לכהן עד שתושבע ממשלה אחרת. זה לכאורה פתרון אלגנטי, שמאפשר לו לרדת מהבמה בכבוד, אבל לא בלי מחיר.
אלא שיש בו חור משמעותי: הוא משאיר פתח, במקרה שבו אף אחד מהצדדים לא מצליח להרכיב ממשלה, להתמודדות חוזרת בעוד חודשים ספורים. וחריף מכך - מתמרץ את הימין לא לאפשר הקמה של אף ממשלה כדי להתגלגל לבחירות נוספות.
4. מי שמאמין לא מחוקק
אחת התוצאות הפחות מדוברות של המלחמה היא הקאמבק של הקדוש ברוך הוא. בורא עולם ניצב במרכז הבמה הישראלית, אולי יותר מאי פעם. "השם יתברך" מככב בראש מצעד הפזמונים ברדיו, וגם מוזכר מעל בימת הכנסת בפיו של נשיא ארצות־הברית, בנינוחות שמעט פוליטיקאים יהודים ישראלים היו מדברים עליו.
השטף האמוני בשנתיים האחרונות קשור באופן הדוק לכל מה שקרה כאן מאז 7 באוקטובר: זה התפרץ בשטחי הכינוס ובין שורות הלוחמים, ומתברר שבאותו זמן גם במעמקי מנהרות החטופים. שורדי שבי דיווחו באופן לא מתואם איך דווקא במקום הכי חשוך הם פגשו בו. עומר שם טוב חזר עם טקסטים שנשמעים כמו של הבעל שם טוב. הוא מספר שאם יש משהו שהוא מתגעגע (!) אליו בשבי זו "הדרך שבה הייתי מדבר עם השם". הוא לא התמקד שם רק בצרות שלו, אלא שאל את א־לוהים מה שלומו.
הדבר הראשון שקית' סיגל ביקש כשחזר היה לעשות קידוש. הוא סיפר איך התחיל בשבי לברך על מעט המזון שקיבל. הדבר הראשון שבר קופרשטיין רצה לקבל היה ציצית. מתן אנגרסט סיפר שהתחיל להקפיד שם על שלוש תפילות. איתן הורן שיתף בדמעות על הפעם הראשונה שצם ביום כיפור, במנהרה. שבועיים לפני ששוחרר.
תהליך דומה עבר במקביל גם על חלק מהמשפחות שהמתינו כאן וקיבלו את יקיריהן בקריאות שמע ישראל ובברכת שהחיינו. ובעצם, גם חלקים לא מבוטלים בעם עברו משהו מזה. זו לא חזרה בתשובה בנוסח של אחרי מלחמת יום הכיפורים, אלא מודל חדש של זהות יהודית עמוקה ומסורתית: אמילי דמארי, שאחרי השבי השיקה פומבית זוגיות עם אישה, לא מפסיקה לדבר באותה נשימה על הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו. כולל בטקס המשואות. קצת כמו האופנה האמונית של דור ה־Z - ציציות ארוכות אבל בלי כיפה.
וכשהבחירה האמונית מגיעה באופן טבעי וחופשי, שצומח מבפנים, בלי סיפוח או ניכוס או "הדתה", מתברר שהיה חסר לנו משהו: חקיקה. אז גלית דיסטל אטבריאן הגיעה להציל את המצב עם חוק ל"הגשמת הזהות היהודית במרחב הישראלי", שעבר השבוע בוועדת השרים לחקיקה. עם חובת קביעת מזוזות (איפה אין?), מבחני דת לשופטים דרך הרבנות, וניסיון מגושם לשריין תפילות יהודים במרחב הציבורי. זה בא דווקא בסוף שנתיים שבהן מפלס המתח בין היהודית והדמוקרטית ירד באופן טבעי. ההפרעה לתפילות יום כיפור בתל־אביב ערב הטבח הייתה מחזה מביש; השנה הן נערכו בנחת ובפיוס, ובהפרדה למי שרצה.
מי שמאמין לא מפחד, ומי שמפחד מחוקק. הצעת החוק הזו מסריחה מפחד. לא לזהות היהודית של המדינה, אולי למיקום בפריימריז בליכוד.
